כשאתה לא איתי

כשאתה לא איתי, אף אחד לא איתי. אפילו לא אני. וגם אם היה יכול להיות בזה הגיון ספרותי יפה כלשהו שיגרום לי לחשוב שאני חיי ספרות יותר מאשר כותב אותה, אז עכשיו אני בספק. מכיוון שכאשר אתה לא איתי אני בודד, ובגלל זה אני חוזר לכתוב שוב. אמנם לא לך, אבל לעולם כולו. אולי כי אתה כל העולם שלי? ושנינו שונאים קיטש, אתה מסכים איתי נכון? אני גם חושב שזה מזוויע כל המשפטים המסורבלים שמנסים להראות את התגלמות האהבה ולא שמים לב שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב ללא הפסקה. הייתי יכול לומר שאתה האהבה של חיי, אבל גם זה קיטש וגם זאת זווית מאוד לא ריאלית לחשוב עליך בצורה הזאת. מכיוון שעל פי הסטטיסטיקה אני חיי חמישית מחיי ואולי בגלל זה אני לא חושב שאתה הבן אדם בה' הידיעה. אבל אני לא שולל את האפשרות שאתה יכול להיות בהחלט היחיד. ועצם העובדה שאני כותב כל מיני שטויות בלי להביט בכלל במקלדת הייתה יכולה לגרום לך לגחך ולהגיד שאתה לא מתפלא בכלל. אנחנו מדברים פחות רק בגלל סיבה שאינה קשורה אפילו לשנינו, יותר לגורל. אבל זה בעצם מה שגורם לי להרגיש כל כך רע. אני חושב לעצמי "האם עצם העובדה שאני פעם ראשונה הגדרתי אדם כלשהו כנפש תאומה לחלוטין והבן אדם שאני הכי סומך עליו מכל האחרים וחומות בלב שלי סוף סוף התקינו בהן דלת נחמדה עכשיו מתחילים לצמצם את אפשרות הכניסה בגלל עצם זה שאנחנו כבר לא מדברים?" אני חושב על זה כל כך לעומק, בטח היית מוצא לזה בדיחה סוטה כי אתה לא יודע להתמודד עם ספרות. אבל כשאני חושב על זה, אתה לא באמת איתי. אתה באמת רחוק בכל המובנים ובגלל זה זה בלתי נסבל. אנחנו מעמדות שונים בחברה, למרות שזאת הייתה האשליה שלך שאנחנו באמת מעמדות שונים. אתה אמרת שאני נראיתי כמו משהו אחר. עכשיו אתה יודע עלי הכל, ולפעמים זה אפילו מלחיץ אותי. ואבל מה יש לי להילחץ. הרי כשאתה לא איתי אני לבד, וכשאני לבד רק לבני אדם שבאמת מעריכים אותי יש משמעות. ואני שוב ושוב קורע לעצמי את המוח ואת הנשמה ואת כל האיברים אם זה יעשה את התיאור טוב יותר ואני עושה את זה כדי להראות לך שאתה רק צריך להפסיק להיות איתי בכלל. מי אמר שאני צריך דלתות בחומה שבלב? מי קבע שאני צריך לתת לך לפגוע בי לא במודע? הרי עצם זה שאתה לא מדבר איתי הורס לי את הכל. אבל אם לא אתה, אז מי?