כשאני אהיה גדולה
כשאני אהיה גדולה, אני לא אזכור מה עושים הלוחות הטקטוניים מתחת לרגליים שלנו, אני לא אזכור איך ולמה כל חומר מוליך חשמל, אני לא אזכור שבטבלת היסודות הליון זה He ואני גם לא בטוחה שיהיה לי אכפת.
כשאני אהיה גדולה אני לא בטוח אזכור באיזה מהירות כדור הארץ מסתובב או את ההיסטוריה של ישו, אני לא חושבת שאני אזכור שבתנ"ך בדיוק מה ההוא אמר לשני.
אני דיי בטוחה שאני לא אזכור איך כותבים את האותיות בערבית, והאמת? אני גם לא חושבת שאני אשים לב שאני לא יודעת, אני גם לא יודעת עוד הרבה שפות שאני לא אדע, אי אפשר לדעת את הכל.
אבל כשאני אהיה גדולה אני בכל זאת אזכור משהו מבית הספר-את המורים. איך אוכל לשכוח את המורה שעשתה לנו קבלות שבת והביאה קצת ממתקים, את המורה שהיה גם צוחק וגם מלמד. את המורה הפחיד שאהבנו לצחוק עליו מאחורי הגב, אבל רק טיפה. את הילדים מהמצויינות שהיו מספרים איך המורה אמרה ש"אם אני לא אתן לכם שיעורי בית אני לא אשן בלילה".
את האב בית שכל פעם שהמכונת משקאות התקלקלה היו קוראים לו, או עוד מישהו ששנה שלמה חקרנו מה ההגדרה של התפקיד שלו, ועד היום אנחנו לא יודעים.
ואם אני אזכור עוד משהו, זה יהיה את התלמידים.
את זו שכולם קוראים לה "החכמה מביננו" שיש לה תשובה של עשר דקות גם על השאלה הכי קטנה, את התלמידה שהיה לה את הקול הכי יפה בכיתה, ואת זו שהיתה מפריעה בלי הפסקה ואז שואלת "אבל מה עשיתי?!".
את התלמידים שמאחרים בחצי שעה לשיעור ונכנסים אם ברד ביד ואומרים "פיספסתי את האוטובוס" ולא מבינים למה המורה כועסת.
כי לפני הכל ואחרי הכל, בית ספר זה לא רק לימודים, כי רוב מה שבסוף זוכרים זה את החברים, התלמידים והמורים 3>
תגובות (3)
וואי מדהים! אהבתייי
אני ממש אהבתי זה היה כזה מרגש אבל גם עצוב.
האמת? אני אוהבת את זה. וזה מרגיש לי הכי נכון.