כשאהיה גדולה…

חשבתם פעם בכלל למה אנחנו חיים? למה נוצרנו? טוב, לי יצא לחשוב על זה במקרה בלילה.
למען האמת, בכל הלילות.
אני מרגישה נורא, כל יום ההורים שלי כועסים עלי בגלל שטות, מגבילים אותי בכל מה שאני עושה, לא נותנים לי חופש ביטוי או עצמאות כלשהי. ולמה? כי הם ההורים שלי? כי הם יותר גדולים ממני, יותר 'מנוסים' ממני? כי לי נראה שהם עושים את זה בלי סיבה. ההורים שלהם היו מאוד נחמדים אליהם, אז למה הם לא נחמדים אליי? למה כל ערב אני חייבת ללכת לישון בוכה, בידיעה שמחר מחכה לי עוד יום נפלא שייהרס כשאחזור הביתה.
עכשיו, אני חושבת מה אהיה בעוד כמה שנים. רופאה? אדריכלית? אני עדיין לא יודעת.
בינתיים אני מתרכזת בהווה, במה שקורה עכשיו, בכך שאפילו היה ערב אחד שכאב לי כל כך להיות בבית הזה עד שרציתי כבר למות ולגמור את העניין. אולי לברוח מהבית? ככה כבר לא אצטרך לראות את ההורים שלי. אבל לא, אין לי אמצעים לברוח. ואז חשבתי, שאולי כשאהיה גדולה אברח מהבית. כן, כשאהיה גדולה זה מה שאעשה. אברח.
אבל בינתיים אני עדיין שקועה בהווה. אני לא יכולה לברוח עכשיו.
וכל לילה הם אומרים לי שהם אוהבים אותי, וכל לילה הם צועקים עליי ושולחים אותי לישון עם דמעות. מתי זה ייפסק? אני מייחלת לרגע שבו אשב על החול בים, חסרת דאגות, ואהיה מאושרת שאשכח כבר מההורים שלי. והם יישארו בבית וידאגו לי, ידאגו לי כל-כך ויבינו שזה באשמתם, שזה בגלל שהם התנהגו אליי ככה.
ועכשיו, אני שוב הולכת לישון בוכה, חושבת למה נולדתי לחיים כאלה, למה ה' בחר להתאכזר אליי. אבל יש נחמה אחת בחיים שלי, וזו המוזיקה. כשאני שמה את האוזניות ומתמסרת לצלילים היפהפיים ומתענגת על כל שנייה ושנייה שבה המוזיקה מתנגנת, אני מרגישה נפלא. אבל כל שיר מסתיים מתישהו, ואני חייבת לחזור למציאות כעבור כמה רגעים.
אז זהו, זה מה שאני מרגישה, ועכשיו אני יודעת מה אעשה כשאהיה גדולה.
אני אמות.
החיים לא צריכים אותי.
אני מטרד בשביל כולם, בשביל ההורים שלי, בשביל החברה… בטח ישמחו להיפטר ממני, פחות פה אחד להאכיל.
אז זה מה שאעשה כשאהיה גדולה.
אבל עד אז, יש עוד הרבה זמן והרבה רגעים לעבור, טובים ורעים…
ואני מקווה שבאחד הלילות אני אלך לישון מאושרת, סוף-סוף, ואז אדע שלמישהו בעולם הזה דווקא כן אכפת ממני.