כרית טורקיז

זו הייתה תקופה כזאת. תקופת סתיו. משהו באויר, הרגשה של התחלה חדשה, של תקווה. היא יכלה להרגיש בכל תא בגופה שמשהו הולך לקרות, הולך לבוא, שישנה את תפיסתה לעד.
תנו לי לספר לכם על דנה, ספק בחורה, ספק אישה. דנה הייתה בין הקווים תמיד. כשהייתה נערה וכל חברותיה התנהגו כמו ילדות, היא היא הייתה הבוגרת, זאת ששאפו ללמוד ממנה ולקבל פניני חוכמתה הנערית. עם השנים, אותן הנערות גדלו והפכו לנשים, ודנה- דנה עדיין נשארה בין הקווים. כבר לא נערה, אך עדיין אישה קטנה.וכל מה שרצתה זה להיות כמו חברותיה, הנשים הבוגרות והבשלות שכל כך השתוקקה להבין את סוד נשיותן, הכל כך עדין והפשוט. הילדה הקטנה בתוך דנה לא הסכימה לעזוב, היא נשארה איתה תמיד, בכל רגע של עצב, של מילה שנזרקה לאויר העולם בלי לחשוב, בכל פרצוף כעוס, בכל רגע של דחייה. דנה הקטנה לא הסכימה לעזוב ודנה הספק נערה ספק אישה ניסתה להלחם, ניסתה להבריח אותה, היא חשבה שאם דנה הקטנה תלך, אז הכל יתחיל להסתדר, אז חלקי הפאזל של חייה יתחילו להתחבר.
יהודה.
יהודה הופיע פתאום, כמו זיכרון עמום של עולם אחר, שונה, של סיפור שיכל להיות אילולא היה קורה במציאות.
הוא הופיע ונדמה היה שהיה שם קודם. דנה הקטנה הרגישה שאולי עכשיו זה בסדר לעזוב את היד ולקפוץ, ככה פשוט, כמו באנג'י, עם דופק של מאתיים ופשוט לקפוץ כי יהיה בסדר. אבל דנה הספק נערה ספק אישה לא רצתה לשחרר את העוגן שלה, כי בלי דנה הקטנה היא תהיה חשופה, היא פתאום תהיה נראית, לעין כל ולא תוכל להסתתר יותר מאחורי פרצופים כעוסים, עצב, מילים לא נכונות. היא לא תוכל להאשים יותר את הקטנה, כי גדולה תהיה.
יהודה ראה את דנה הקטנה זועקת בקול אילם של ייאוש, של בקשה לעזוב לעולם אחר, לעולמם של ילדים. הוא ראה שהיא מוכנה לסיים את תפקידה שנכפה עליה, היא סיימה להסתיר ולהסתתר. היא כבר שם, בחצי דרך. הוא הושיט לה יד ונתקל במראת זכוכית. הוא ראה יהודה קטן שהסתכל עליו מבעד לעיניה הירוקות של דנה הקטנה ובכה. יחד איתה ויחד איתו.
הוא לא יכל לה. והוא לא יכל לו.
כשהוא עזב, פיסה מדנה הקטנה נעלם. היא כעסה, כל כך כעסה על דנה הגדולה שלא הסכימה להביט לה בעיניים יותר. היא השתתקה ודנה הגדולה התפרקה. זה לא קרה ישר, כל יום, קצת לפני ששינה אופפה אותה, עוד חלקיק קטן התפרק על הכרית הלבנה ורק אז השינה המיוחלת הגיעה.
הסתיו נגמר וכשהגיע החורף ודנה הגדולה ניסתה לקרוא לדנה הקטנה, היה רעש נוראי של דממה, דממה חדה וכואבת שנכנסה כמו כפור לכל תא בגוף וכמה שלא ניסתה להתכסות בשמיכת פוך האפורה שלה, היא רק קפאה יותר.
תדברי איתי, אני מתחננת אלייך, לא נשאר לי מה עוד לפרק, זעקה לדנה הקטנה. אני כאן, לחשה הקטנה. אף פעם לא הלכתי, רציתי שתאמצי אותי באמת, שתקבלי אותי כדי שתוכלי להוריד אותי לאט לאט לקרקע ותתעלי מעלי ותירחפי לבד, בפעם הראשונה. אני לא יכולה, אמרה לה דנה הגדולה, אני ספק נערה, ספק אישה, אני עדיין צריכה אותך. עוד לא יכולה לבד. כי הם יראו. יראו שאני בעצמי בספק. יראו שזה לא אמיתי. עוד קצת. רק עוד קצת.
עבר לו החורף והאביב וכשהגיע החום של הקיץ, הכרית של דנה הגדולה הייתה נקייה. לא נשאר זכר לדנה הקטנה שכל כך אהבה. פתאום דנה הגדולה הרגישה בחסרונו של יהודה והיא קראה לו. אבל פתאום זה לא הרגיש כמו עולם אחר, כמו עולמם של ילדים, יהודה הקטן השתוקק לדנה הקטנה וכשלא יכל למצוא אותה, עזב. ואיתו עזב יהודה.
כשהגיע הסתיו, הכרית הלבנה הוחלפה בכרית טורקיז בוהקת שעליה ישנה דנה. דנה שהייתה מורכבת קצת מדנה הקטנה וקצת מדנה הגדולה. ופעם ראשונה היא הרגישה תקווה, הרגישה כל חלקי הפאזל מתחילים להסתדר. היא לא הייתה ספק עוד. היא פשוט הייתה. היא