כעס.

כעס.
זה הדבר היחיד שאני מרגישה עכשיו.
כעס.
על עצמי בעיקר. על כך שאני נותנת לעצמי לשקוע. על כך שדמעה ועוד דמעה, יורדת -בסופו של יום, כשכולם כבר ישנים, רק אני ערה. ובוכה, בשקט.
אני כועסת על כך שאני נותנת להכול להציף אותי. כל הרגשות, הרצונות, הדברים שלא מומשו, החלומות והטעויות. הכול צף, עולה על פני הקרקע.
ואני כועסת.
על כך שאנני מסוגלת לעצור זאת.
מלבד,
לתת לטיפות הגשם המלוחות האלה לרדת על פניי ולהרטיב את אפי ולחיי.
טיפות גשם רבות כלכך .לפעמיים אפילו נדמה שאינן מסוגלות להכיל יותר את מהירות ירידתן, מתעייפות, יורדות לאט בחלוף הזמן, נחות מעט באפי ואז ממשיכות בדרכן עד אשר נעלמות.
וכך בדיוק. כעס.
כעס על עצמי. כעס על השברירות שלי. על חוסר שיווי המשקל שלי. על אמונה ותקווה שאט שאט מתרחקות ממני.
ועל -על העולם. עולם כלכך עיוור.
אנשים מסביבי ועדיין ריקנית מבפנים מרגישה.
יש ימים שהלב זועק, להצלה. אך אף אחד לא שומע, לא מוכן לשמוע. וזאת רק אני, העומדת לבד.
לבד. וכועסת.
על עצמי בעיקר.
על כך שבסופו של יום, שוב יורדות טיפות גשם מלוחות ומרטיבות את אפי ולחיי.
טיפות גשם רבות כלכך,
אין סופיות..