כעס, סיפור מהחיים.

אני אדגים לכם איך אתם רואים את העולם כשאתם כועסים.
אתם הולכים ברחוב, אתם רואים אך ורק את השביל בו עליכם לצעוד ליעד שלכם, בית ספר, עבודה, תחנת אוטובוס וכו\'.
אתם מגיעים ליעד, הבן אדם הראשון שאתם רואים הוא מכר שלכם, הוא מנפנף ואתם?
אתם צועדים אליו צעדים מהירים, פזיזים, ניגשים אליו וצועקים.
או שאתם מהסוג היותר רגוע ואתם מנפנפים בקוצר רוח.
אתם נכנסים ליעד ושם אתם מתיישבים בפרצוף חמוץ.
הבן אדם שיושב לידיכם שואל, מה קרה? הכל בסדר?
אתם רוצים לצרוח אך במקום זה אתם מחזירים לו את הפרצוף הזה: 'עוד מילה אחת ואתה תתחרט שאתה בכלל חיי' או מתעלמים בתקווה שהוא יבין את הרמז.
אבל הוא לא מבין ובמקום לקבל את העובדה שלא, הוא לא יקבל מכם חיוך או משפט מצחיק הוא מחליט ש.. לבעוט בכם יהיה הדבר הנכון לעשות (אתם יודעים, בעיטה כזו של 'מה קורה איתך?).
אתם כמעט מיד מסתובבים אליו בפרצוף אדום, מבקשים בלי מילים 'תפסיק. עכשיו.' אבל הוא מחליט שעכשיו הזמן לחייך אז מה אתם עושים?
אתם נותנים לו אגרוף בפנים.
או לפחות ממש ממש רוצים לתת לו.
במקום זה אתם מדברים.
אתם אומרים בטון שנשמע קצת מזויף מדי, "הכל בסדר, תודה על ההתעניינות".
והוא עוזב אתכם במנוחה.
אתם עוברים את היום יחסית כרגיל, הייתם יותר מתוחים מהרגיל, רבתם עם אחד מהאנשים שבאותה עבודה/בית ספר ולא רציתם לתקשר עם אף אחד, כנראה שאלו אתכם כמה פעמים אם הכל בסדר וכנראה כל פעם מחדש עניתם הכל מעולה.
אז עברתם את היום בלי לתת לאף אחד אגרוף בפרצוף.
מזל טוב!
עכשיו תנסו לעבור את היום הבא.