כעס או עצב?

זה כל כך כואב, זה כל כך מקומם!
אני כבר לא יכולה להבדיל בין העצב לשנאה, אני מנסה לכתוב על זה, אבל שום דבר לא מצליח לתאר את ההרגשה. את ההרגשה שאת יודעת מה זה הצד השני של הסיפור, הצד שעליו לא מדברים בחדשות. הצד שנמצא מאחורי ה"נגרם נזק קל" או "אך לא נגרם נזק" כשמדווחים על זריקות אבנים. כי נכון, הילד הקטן באוטו לא נפגע. פיזית. אבל נפשית.. הוא מסתובב עכשיו עם חרדות. הוא מפחד לנסוע שוב, בנסיעה מסתכל לצדדים – לראות אם מישהו מרים אבן. והאם שנהגה וניסו לגנוב לה את הרכב(כי יש להם כזאת שיטה, נותנים מכה קטנה מאחורה, הנהג/ת יוצא/ת החוצה לראות שהכל בסדר ו-הופ! הרכב נגנב והנהג/ת נשאר/ת לבד בכביש שליד הכפר) אז היום היא נוסעת עם דלתות נעולות, וזה אחרי שחודש היא פחדה לשבת ליד ההגה ועדיין היא לא נוהגת בחושך. והילדה ההיא? מפחדת לעלות על האוטובוס, כי הוא מפוצץ בערבים. נכון, ניסו להפריד – אבל קראו להם גזענים אז שינו בחזרה למעורב. אז מה שזה לא באמת גזענות, אלא סכנות נפשות? ומה עם ההוא, שמסתובב תמיד עם אקדח להגנה עצמית, מסתובב ומסתכל כל הזמן, כי זה הורג אותו שהוא ראה איך דקרו את השכן שלו שם בטרמפיאדה והוא לא יכל לעשות כלום?
כי זה מה שקורה פה. וזאת המציאות חיים שמסביבי. אני זאת שאסור לה לעלות לבד לאוטובוס, כי זה מסוכן. אני זאת שמסתכלת לצדדים כשנוסעים, כי אני בטוחה ששוב יזרקו עלינו אבנים. אני זאת שכל היום מסתכלת בחדשות כמו פרנואידית, כי כבר יצא לי להיות בצד שמדברים עליו. אני זאת שמתי שהיא נוסעת עם אחותה הדלתות נעולות. אני זאת שאח שלה כמעט נהרג כשירו בו, כי הוא ניסה לחזור הביתה. אני זאת ששומעת על מעצרים בכפרים ויודעת איפה הם נמצאים. אני זאת ששומעת על פיגוע ירי שהיה אתמול וחושבת על זה שביום שישי נסעתי שם. אני זאת ששומעת "ערבים ירו זיקוקים על יישוב כך וכך" וחושבת על האנשים שהיא מכירה שגרים שם. אני זאת שנכנסה לדיכאון מרוב פחד. אני זאת שפחדה לפתוח את הדלת של הבית ולגלות שרצחו את המשפחה שלה, כי זה כבר קרה. אני זאת שהולכת ברחוב בלילה ומפחדת, כי כבר היו פריצות.