כסא וגלימה

הוא יושב. את ישבנו המעיק עוטף בלית ברירה כיסא. זה קצת לא הוגן, היות והכסא כל כך מרופד ואופנתי- דגם חדש ויקר שעליו עמלו רבות אנשים מן המשובחים של מומחי הכסאות- ולבסוף נאלץ הכסא להסתפק באחוריו של איש עצלן ובודד. אבל זו כמובן רק מחשבתו המשעשעת שלו, ולא של הכסא. לכסאות אין דרישות או חלומות לגבי תפקידם.

בה בעת שהכסא עוטף את האיש בצורה נוחה, את הכסא עוטפת גלימת האיש שזולגת גם עד הרצפה. הגלימה נועדה כדי להשלים את הלוק. וגם סתם כדי לגרום לו להרגשה טובה שכזו. מאיימת.
האיש נורא מרוצה. גם בחשכה המושלמת של חדרו ניתן לראות את חיוכו המבצבץ. הוא לא נותן למחשבות להשתלט עליו לרוב, כדי שיהיה לו גם פנאי לחייך. זה עובד.
הוא מעביר את ידו בשערו הפרוע, מביט בעיניו המבריקות בכלום שבחלל, ולא חושב. תחושת הכלום עילאית, מעולם לא נהנה כל כך. ועוד על כסא נוח שכזה!
לפתע נשמע קול חד. משהו במוחו מזכיר לו שזה צליל פעמון דלתו. זה די מוזר שהוא זכר זאת, שכן כבר עבר זמן רב מאז שהצליל הזה הרעיד את האוויר בחדר. הוא מהסס לפני שמחליט לקום ולפתוח את הדלת- הרי נהנה כל כך במעשיו עד כה- אבל הסקרנות חזקה יותר מתחושת ההנאה.
הוא קם לאיטו מהכסא המפואר. ממש שנייה אחרי שעמד נתפסה גלימתו בכסא, וכשהושיט את ידו אל עבר מתג האור נפלה הגלימה מגופו ונשארה בפינת הכסא. גופו הערום של האיש ללא הגלימה נחשף באור המנורה כעת, וזהו לא מראה נעים, אפילו לא לאיש עצמו. כשהוא מתקדם עוד קצת משהו מוזר קורה. המראה שבמסדרון מציצה אליו גם בלי שיחפוץ בכך, ומה שהיא מראה כמעט בלתי נתפש. השיער נעלם בן רגע, ושיערות חומות נראו לפתע על הרצפה. באור המנורה אפשר גם להבחין בנקודות המוזרות שעל פניו.
אבל המראה התעקשה להראות לו בעיקר את עיניו. הן בכלל בצבע אפור עכשיו, ודי עצובות.