כנראה הדבר הכי אישי שכתבתי

השנה הייתה השנה הכי קשה שעברתי אי פעם. התמודדתי עם כלכך הרבה דברים בו זמנית, ובכיתי כל הזמן. התמודדתי עם התקפי חרדה, דיכאון קל, בדידות תמידית, מעבר בית ספר, מעבר בתנועת הנוער משכב״צ לשכב״ג ועוד אלף ואחת דברים אחרים.
עברתי התמודדות עם מצב של בדידות שלא ידעתי שאני בכלל יכולה להכיל.
הייתי בטוחה שאני חלשה ושאין לי כוחות להתמודד עם הכל ופשוט וויתרתי לחלוטין. בבקרים הייתי שמה את המסיכה של השמחה, עוברת את היום בקושי, מגיעה הביתה, התקף חרדה, בכי, עוד אחד לפני שאני הולכת לישון ועוד קצת בכי. בחודשים האחרונים זה נהיה קשה יותר ויותר להעמיד פנים של שמחה. הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי, שלאף אחד לא אכפת.
החברים שלי החלו להתרחק ממני, אומרים שאני כבר לא שמחה כמו פעם ואני רציתי לצרוח ׳תבדקו למה, תעזרו לי, אני במצוקה׳.
נכנסתי ללחץ מכל דבר קטן, לא נפגשתי עם אנשים אחרים מחוץ לשעות בית ספר, הייתי בטוחה שבפנים כבר הכל מפורק, כל הכוחות נעלמו ואני לא מסוגלת לעשות את זה יותר.
רציתי לכתוב משהו בשביל שאר האנשים שנמצאים פה שקוראים את זה עכשיו ומרגישים הזדהות, אפילו הקטנה ביותר. דברים שאני הייתי רוצה לקרוא כשהייתי במצב הכי נמוך שלי.

1. תשתפו. אל תשמרו בבטן. אם אמא שלי לא הייתה לצידי במשך כל התקופה הארוכה הזאת, אני לא יודעת איך הייתי עוברת אותה. תמצאו מישהו שאתם סומכים עליו, חבר, אמא, אח, דוד, אפילו אני- ילדה רנדומלית מהאתר שעברה את הדברים שאתם עוברים. תספרו, תגידו איך הרגשתם, תקשיבו לחוות דעת אחרות. זה לא סתם שטות קלישאתית, זה באמת באמת עוזר. לפתוח את הלב בפני מישהו בלי שהוא ישפוט אתכם, מישהו שרק רוצה בטובתכם, רק טוב יכול לצאת מזה. תספרו ותשתפו, זה כלכך כלכך חשוב.

2. תמיד יש אופציה טובה יותר ממוות. להתאבד זה אף פעם לא הפתרון. אני יודעת, כשאתה יושב בלילה בחדר לבד, הדמעות נוזלות בלי הפסקה והמוח עובד שעות נוספות ומציג בפניכם את כל הכישלונות שלכם, את העובדה שאתם גרועים חברתית, לימודית ומה לא, ואז מתגנבת ההצעה המפתה הזאת, לעזוב את הכל ולא להתמודד עם הלחץ הנפשי המעיק הזה, ואז אתם מגבים אותה בעזרת העובדה שאתם חושבים שלאף אחד במילא לא יהיה אכפת אם תמותו, שלכולם רק יוקל מזה שכבר לא תהין כאן. אז זה בולשיט. מוות זה בחיים לא הפתרון. אתם מספיק חזקים כדי לעבור את זה, גם אם אתם בטוחים שאתם לא. תאמינו לי. הכל משתפר, הכל בסוף נגמר. שוב אתם חושבים שאני חוזרת לקלישאות המטופשות האלו שאתם שומעים כל הזמן, אבל זה כלכך אמיתי. החיים קשים והמוות קל, אבל אל תחשבו שלא יהיה מי שיתגעגע אליכם. אמא שלכם תתגעגע. אבא יתגעגע. החברה הכי טובה שגם אם לפעמים נראה כאילו נמאס לה מכם, לה יהיה אכפת. לי יהיה אכפת. לי.
אני מודה, זה כלכך מפתה לחשוב על זה וגם אני חטאתי וחשבתי על זה לא פעם ולא פעמיים. אבל תמיד תמיד יש אופציה טובה יותר. אל תוותרו על החיים בגלל נפילה אחת, או שתיים או מיליון. אל תוותרו אף פעם.

3. אל תפחדו מדברים חדשים. להחליט לעבור בית ספר, הייתה בין ההחלטות הקשות שעשיתי, ועדיין אני יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה. אני מרגישה את זה. התלבטתי הרבה מאוד זמן, פחדתי מאוד ממה שיקרה, ממה שהחברים שלי יגידו, מאיך יהיה לי שם בבית ספר החדש בלי אף אחד, אני אצליח בלימודים, אני אצליח חברתית. פחדתי כלכך. אבל בזכות אמא שלי, ובזכות החברות שלי, הבנתי שזה לא באמת כזה מפחיד. ועברתי בית ספר. ואני שלמה לחלוטין עם ההחלטה.
אל תפחדו מדברים חדשים. תתלבטו, תחשבו אם זה באמת הצעד הנכון, אבל אל תדחו דברים חדשים רק מהפחד מהלא מוכר.

4. אל תפחדו מהלבד. זה משהו שאני עדיין עובדת עליו, והוא לדעתי השלב הקשה ביותר שעברתי. להיות לבד זה בסדר. זה לא רע. בשנה הזאת עברתי הרבה מבחינת ההכרה העצמית שלי, והתפתחתי המון, וחלק מאוד מרכזי בהתפתחות הזאת הייתה ההכרה בעובדה שלבד זה לא נורא כלכך. הייתי כלכך מפחדת מלהשאר לבד, מלהרגיש לבד בהפסקות, אחהצ, בשיעורים, הייתי פוחדת כלכך שהייתי עושה הכל כדי לא להגיע למצב הזה. אבל ברגע שקיבלתי את המצב והבנתי אותו, הוא נראה לאט לאט פחות ופחות נורא. להיות לבד זה לא סוף העולם. זה קשה, וזה נראה בלתי אפשרי, והפחד מחליש, אבל אל תוותרו ותבינו ותבואו עם ראש פתוח.

5. זה כנראה הדבר הכי חשוב והכי אישי שאי פעם כתבתי. זה בא מהלב בלי סינון ובלי כלום. נטו אני ונטו החיים האישיים שלי והמחשבות הכי כמוסות שלי. עוד משהו שממש חשוב לי להגיד: אני רוצה שתשתפו אותי, שתשלחו לי הודעה אם אתם מרגישים את הצורך. תגידו לי מה אתם מרגישים, אם התחברתם ואם אתם רוצים לדבר אני בכיף אתן את האימייל שלי. אני באמת באמת רוצה שתגידו לי את מה שאתם מרגישים, וזה רק פייר כי אני חשפתי את הרגשות הכי עמוקים שלי. תבינו שאני כאן בשבילכם ואתם חשובים לי ואכפת לי.
אל תפחדו להתרחק מדברים שלא עושים לכם טוב.
לפרסם את הקטע האישי הזה היה לי כלכך קשה ברמות שאתם לא מבינים, אבל אני מרגישה הקלה להוציא את זה.
זהו.
זאת אני.