כמו שני זרים.

אז את שולחת לי הודעה.
"לאן את רואה את החברות שלנו הולכת?"
אז אני לא יודעת מה לענות.
מאיפה פתאום זה בא? האכפתיות הזאת?
אז אני עונה לך : " שניפגש מידי פעם, שיחת טלפון פעם ב.. מה שלא קורה"
ואת אומרת " את מרחיקה אותי ממך"
מפה לשם נוצר ריב.
אבל אצלנו הריבים הם לא צעקות וקללות ופגיעות.
הן שתיקות כואבות. יותר כואבות מסכינים בגב.
החברות האחרות לא יודעות מה קרה.
אמרתי שאני מבואסת בגלל שרבנו, אבל הן לא יודעת למה.
אני כעסתי אליך כי את זאת שאספת את השברים שלי?
את זאת שהייתה שם כשהבן אדם הכי חשוב לי נלקח מהחיים האלו?
את זה שהיא הראשונה שאני מדברת איתה בבוקר, האחרונה שאני מדברת איתה בשעות הקטנות של הלילה?
לא. זאת לא את. אלו הן. ואת יודעת את זה.
ואת אומרת שרע לך עם המצב. ושאני מרחיקה אותך.
את צודקת שאני מרחיקה אותך.
את אומרת שאין לך אחרים חוץ ממני.
וזה מרגיש לי כמו ניצול.
אני לא תמימה. גם אני פגעתי בך. אבל אני עשיתי הכל כדי להציל את זה ולא האשמתי רק אותך בזה. אחר כך את מאשימה אותי. רק אותי. הכל באשמתי. שאיבדת את כל החברים האחרים בשבילי. שתמיד הקרבת למעני. עשיתי בשבילי המון וזה גרם לי לתהות המון ולהכניס אותי להרבה מבוכים חסרי תשובה. אבל הגעתי למסקנה כואבת.
את אומרת שמה שאת עושה כל היום זה לקרוא ספרים.
כשאת שואלת לפגישה בעתיד הקרוב אני אומרת " אני עסוקה, קבעתי כבר"
אבל את הבאת את זה על עצמך.
ואת לא מצפה שאני אסלח לך על זה נכון?.
ועוד אחריי ששנה הבאה אנחנו לא נתראה. בית ספר אחר. חברות אחרות. חיים אחרים.
חברות של תשע שנים התפרקה לה. כיתה א עד כיתה י' אין יותר.
אני לא אתן לך לבוא, לשמח אותי, לצחוק איתי, כהרגלינו ולהבין שאת נוטשת אותי.שוב.
אחריי שאנשים אחרים אספו את הרסיסים שלי.
אבל אחריי שאמרת לי שאת לבד. ראיתי אותך. עם הילדה ההיא. ה'חדשה' שאני לא אוהבת.
לא אוהבת כי היא כמו כל העולות החדשות ניסו לקחת את מקומי. עכשיו אני וויתרתי. למרות שקשה לי לראות שמחליפים אותי. טוב לעניין.
אני ראיתי אותך. איתה. מולי. את ישבת והיא עמדה לידך. את ראית אותי. אבל בחיים לא חשבתי שאני ואת נחליף מבטים. נשתוק ונעבור אחת ליד השנייה..
פשוט כמו שני זרים.