כמו גל

אדישות, תחושה שאין שווה לה.
תחושה של… אי הרגשה.
הו, האדישות המבורכת. הלוואי והייתי יכולה להיות כלואה בתוכה לנצח.
לא להרגיש, לא להתרגש.
כל רצוני הוא להיות כמו גל הנשטף אל החוף. מרחפת על פני גלים אחרים. מסתחררת איתם לעולמים.
בסופות וסערה, לטבוע בתוך מערבולת חושים. לטבוע בתוך שלל צבעים.
להרגיש את טיפות המים עפות על פניי, מעוררות, מנחמות, מלטפות.
מתערבבות בדמעותיי שלי כאשר אני צוללת לתוך המים, לתוך תחושה של אי הרגשה. נשטפות ביחד עם השאר.
אני רוצה להיות כלואה בתוך המים הכחולים והצלולים. פעם חמימים ומבורכים, כאשר השמש בוהקת באורה הזהוב כתום, מסתכלת עליי מלמעלה. שולחת את קרניה החמימות, המנחמות, המלטפות, המחייכות. כאילו אומרת "הכל יהיה טוב".
ואילו פעם במים הקרים. אשר מעוררים, דוקרים ומקפיאים. מזכירים לי את כל הכאב, כמו דקירות של אשמה. הגלים מתנפצים עליי כמו סכינים חדות, מעיפים אותי ומטיחים אותי במערבולת גדולה. פעם למעלה ופעם למטה. אני מוצאת את עצמי צפה על גבם, ולאחר מכן שקועה בקרקעיתם. אני מתמכרת לתחושה הנפלאה, משתעבדת לשקט האינסופי, לכחול שחור הזה שעוטף אותי. לתחושה של ההגנה, של משהו גדול ועצמתי שמקיף את כל אישיותי. אני רוצה להיות פה לנצח. לטבוע בהרגשה הנשגבת הזו של ההקלה, של האדישות, של הצורך לא להרגיש במאום, פשוט להיות.
כל זה נוסך בי שלווה ורוגע שאין כמוהו. משכין שלום בנפשי החצויה. בלבי הדואב, הכואב. המחייל לא להרגיש.
הים הופך שחור. מזדהה עם גורלי. עם תחושותיי. אני שוב פעם למעלה, כאשר מערבולת נוספת מגיעה, כאשר גל גדול נוסף סוחף אותי הלאה, לעבר החוף, למעלה, לעבר השמיים הקודרים. אני שומעת את אוושת הגלים, את הרוח הקרה ששורקת באוזניי, מרגישה אותה על בשרי כשהיא מצליפה בי כמו שוט, אך למרות זאת אני לא מרגישה. כי אני אדישה, כי אני רוצה להיות חסרת תחושה.
נהמת הגלים כה נעימה לאוזניי. כמו צרחה שמהמהמת. כמו צרחה אילמת. כאילו רוצה לפרוץ בכל כוחה, בכל עוזה, אך משהו מחזיק בעדה. משהו עוצר אותה מלמלא את משאלתה. אני רוצה לצרוח את הכל. להרגיש חופשיה. ובדיוק כשאני מגיעה אל ההחלטה, כאילו מישהו צריך להזכיר לי, מגיע גל נוסף וצעקתי נבלעת בין המים השוצפים. הגלים מתגברים, הים פותח את לועו האדיר ומאיים לבלוע אותי, אך אני לא מתרגשת, לא פוחדת. אני אדישה. אני מסתכלת ישר לפנים, עיניי מהתלות בגלים.
ושוב פעם השמש זורחת, ואני נשטפת אל החוף כאשר גלים עדינים נושאים אותי על גבם.
מגיעה, ולא מגיעה. מתקדמת צעד אחד, וחוזרת שתיים לאחור. אני מעיפה מבט לעבר הקצף הלבן, רואה אותו מתאסף ומתקבץ לאורך החוף, ולאחר מכן נעלם במהירות כאשר מגיע עוד גל גדול ששוטף הכל.