כמה הייתי רוצה להיות רזה
מה שיגרום לי להיות מאושרת זה להיות רזה. כן, כמה שזה נשמע שטחי. לפני שאני רוצה לקבל מצטיינת דיקן, ואני מאוד רוצה לקבל מצטיינת דיקן, לפני כל דבר כמעט, אני רוצה להיות רזה. החלום שלי זה להיות דקיקה וקלילה כמו נוצה, לקפץ על החוף בבגד ים בלי שום מודעות לגוף הכבד.
המשקל שלי תקין, ואדם רגיל שיעבור לידי ברחוב לא יחשוב שאני שמנה. הוא יחשוב שאני רגילה. אולי אפילו הוא יחשוב שאני חטובה עם קימורים. האמת שהרגליים והישבן שלי באמת חטובים ורזים והם החלק בגוף שלי שאני הכי שלמה איתו. את הבטן הייתי מורידה. אין לי ממש קפלי שומן אבל כל כך הייתי רוצה מותן צרה ובטן שטוחה כל כך שכל המכנסיים יפלו ממני. אבל מעל הכל, יש לי חזה עצום. בטוח יש שיגידו שמי שכותבת דבר כזה סתם רוצה צומי. אז לא במקרה הזה. אני לא יכולה עם התחושה שאני בחורה צעירה עם גוף של דודה אחרי 10 לידות. תמיד ללכת עם ידיים משולבות, עם תיקים ושקיות ועליוניות שמסתירים.
הייתי רוצה ללכת לים, אבל פשוט ללא המודעות המוגזמת לכל תנועה של גופי, לכל מבט. במשך שנים לא היה לי בגד ים מתאים, כי פשוט לא קיימים בפרופורציות האלה. בסוף מצאתי באיזו חנות במרחק שעתיים נסיעה באוטובוס, זה היה יקר אבל הייתי מאושרת. סוף סוף אוכל ללכת לים כמו כולם. הלכתי עם בגד הים לים עם חברות, והיה לי כל כך קשה להוריד את הבגדים ולהישאר עם בגד הים. הסתכלתי על החברות הדקיקות שלי בקנאה. בסוף הורדתי. בילינו בים, וכשיצאנו חבורה של נערים צעקה לי "וואי מה זה?! לא כואב לך הגב?!?". ברגע זה הרגשתי ממש את הלב שלי מתכווץ. שמתי מגבת על הכתפיים שתכסה את האזור, והחלטתי שבחיים אני לא אלך יותר לים. בחיים לא אתן שאראו אותי ככה חשופה. אני בטוחה שיש מי שישמע את הסיפור ויחשוב שזה שטויות, שאני צריכה לשים זין, שהנערים דפוקים. וזה נכון. אבל כל כך בא לי להיות בלי זה.
נזכרתי בזה עכשיו, כי חברים מהאוניברסיטה הזמינו אותי למסיבה בים. ואני כל כך מקנאה בבנות שהזמנה כזאת באה להן בכיף ובקלות. קנאה לא תביא אותי לשום מקום, אני יודעת. אבל הייתי רוצה להשתנות.
לפעמים בא לי להיות מישהי אחרת, או מישהו. לא רק מבחוץ, גם מבפנים. לא לתמיד. רק לכמה זמן.
בא לי להשתחרר מהכבלים של היחסים הבעיתיים שלי עם אוכל ועם עצמי בכלל. שנאה ותלות. בא לי פשוט שזה יהיה רגיל. זה מתיש כל פעם מחדש לנסות לתקן את זה ולהיכשל.
ניסיתי כל מיני דברים בחיים, בחלק הצלחתי ובחלק נכשלתי. אבל מכל הדברים ה"עמוקים"וה"חשובים" כל כך, דווקא הדבר השטחי הזה הוא המלחמה הכי קשה וממושכת שלי. כי האויב הוא אני עצמי. זה נשמע אולי ניסיון להיות עמוקה ומתפלספת, אבל זה פשוטו כמשמעו, זה פשוט ככה.
שנים לאהבנתי למה, מה גורם לי להיות תקועה עם זה. לאחרונה אני חושבת שמצאתי כיוון לסיבה – זאת תחושת הריקנות. זה בכלל לא קשור לרעב ושובע. בימים שאני מרגישה שמשהו ממלא אותי, מטרה, תעסוקה או מישהו שאני אוהבת והוא אוהב אותי, אני לא חושבת על אוכל בכלל. בימים כאלו אני מרגישה כאילו הכל תקין ורגיל ולא מבינה מה הייתה הבעיה שלי בימים אחרים. אבל יש ימים שאני מרגישה מין ריקנות כזאת, לא תמיד מוסברת, פשוט תחושה של "ועכשיו כלום". אני מנסה להכריח את עצמי בימים כאלה לצאת, לקרוא, להתעמל. הכי גרוע בימים כאלה להישאר בחדר. אני רוצה להיות מלאה מבפנים ולא מלאה מבחוץ.
יום יבוא ואני ארוץ בחוף ואני אהיה קלה כמו נוצה ואני אחייך ואני אהיה מאושרת.
תגובות (0)