כל מה שאני מרגישה כתוב בסיפור שאני מעלה :|
תקברו אותי באדמה כך שהיה חסרת נשימה,
הרי ממילא נישמתי הלכה לעולמה.
אל תוציאו אותי גם אם אבקש,
אם אצרח או אתייאש,
בבקשה פשוט תלכו אל תיסתכלו לאחור.
אני ניזכרת בימים שטבעתי בדמעות של עצמי,
וחרטתי מילים כואבות על כל גופי.
תהרגו אותי וזהו תהרגו אותי ודיי,
כי כל מה שנישאר הוא שלד מאחורי מסכותי.
כל יום אותן מילים מלאות שינאה,
שיוצאות מפיהם של בני המשפחה.
מסכתי יפה,יפה לתפארת,
אך מאחוריה ילדה נאבקת
שלא יודעת מה לעשות,
לגמור את חייה או להמשיך לחיות..
כולם שואלים מה קרה,איך אני מרגישה?!
ואני רק עונה להם ועונדת את המסיכה..
שבסוף תישבר מרוב רחמים עצמיים,
אז אולי כל מה שאני צריכה זה לצאת מהצללים?
תגובות (1)
ממש אהבתי את הסיפור, מרגש, ומצטער אם זה באמת אמיתי :(. חוץ מזה, אם זה נכון, אל תחשבי בקטע אובדני, כי אם זר (אני!!!!!) אומר לך שיש לך לפחות כישרון (במקרה הזה כתיבה), זה אומר שכנארה את ממש טובה במשהו, ותתעלמי מהמשפחה שלך שלדוגמא אומרת שאת גרועה. בקשר לסיפור, ממש אהבתי שזה היה גם סיפור וגם שיר. והיה משפט שממש מרגש (בשבילי) "מסכתי יפה,יפה לתפארת, אך מאחוריה ילדה נאבקת" וזה ממש מרגש אותי הרעיון שהא מסתתרת מאחורי מסיכה. גם הפריע לי מעט המילה להרוג שחזרה מעט יותר מדי. יש לי גם סוג של שריטה לספורים שלא מגלים מי הדמות הראשית או על מי היא מדברת, ורק בסוף מגלים.את יכולה להבהיר בסוף (לא חייב לגמרי) מי הדמות שחושבת כך, או שאפשר לכתוב במקום "בני המשפחה" הם, להוסיף עוד משפט עליהם (כדי שיהיו יותר ראשיים), ואז בסוף להבהיר עליהם.