כל יום מחדש…

מה עשיתי לא נכון הפעם, אימא?
רגע…
איך לקרוא לך?
אימא, מאמא, בשמך הפרטי?
עזבי… לא אקרא לך בכלל.
מה עשיתי לך הפעם?
אז התעצבנתי שהכרחת אותי לקום, ללכת, לעשות, כי לא היה לי כיף לחזור לשבת איתך.
ושוב את מקימה אותי, שאעשה משהו אחר.
אני אוהבת אותך, אימא.
אבל אני רוצה גם קצת חופשיות.
קצת חופשיות, קצת מנוחה, קצת מהכל זה סבבה… כמו שאת אומרת.
אני מנסה להתרכז בטוב. אני באמת לא רוצה את כל הרע הזה..
את הרי חושבת שאת לא אימא טובה.
את אמרת את זה.
אבל את האימא היחידה שיש לי,
אולי תחשבי על כל הזמן שיש לך?
אין לך זמן פנוי. אני מנסה למלא את הזמן שלי, שלא יהיה לי משעמם, אני לא יכולה לשבת הרבה.
יש לי כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות,
את אימא, את עוצרת אותי מלחשוב ולנסות.
אז סליחה אם פגעתי בך, אימא.
סליחה אם לא דאגתי מספיק, אימא.
סליחה אם מיהרתי לצאת מחוץ לבית, לא רציתי שתיפגעי אימא.
אם רק הייתי יודעת שאשאר נכה,
אם רק הייתי יודעת שאת צודקת.
שאני מסתובבת עם האנשים הלא נכונים,
הלכנו בכבישים, השתכרנו, צחקנו.
השתחררנו בעוד אנו כבולים לגוף שלנו.
סליחה שלא הקשבתי לך, אימא.