כלוב הקופים

טופז היה החבר הכי טוב שלי. אני אומר 'היה' בלשון עבר, כי באיזשהו שלב הפסקנו להיות חברים. לא רבנו או משהו כזה, "התנדפות" תהיה מילה טובה יותר לתאר את מה שקרה. אני זוכר שדיברתי יום אחד עם אשתו וביקשתי שתמסור לו שהתקשרתי. הוא לא חזר אלי. הילדים שלו ושלי עוד היו קטנים, שנינו היינו עסוקים, לא יודע. אחרי חודש אולי שלחתי הודעה, אולי קבענו להיפגש, אולי ביטלנו. אני באמת לא זוכר מה היה בדיוק, זה לא באמת משנה. זה דעך. נגמר.
טופז ואני הכרנו בכיתה ג' כשעבר לגור לידי, ונשארנו חברים קצת יותר משלושה עשורים. טופז היה אחד האנשים הכי חכמים שהכרתי, עד היום. הידע שלו היה עצום, הוא היה "בולע" ספרים. דיבר באיזה שלוש-ארבע שפות. הוא היה מוכשר, עבד במחשבים והתקדם מהר מאד בחברה בה עבד. ראש לוגי, בחור חריף, מהיר תפישה, וכתחביב גם טבח מחונן. הוא היה גם קצת שחצן. היה לנו מכר משותף שאמר לי באחת השיחות על טופז "עדיף שחצן עם קבלות מאשר צנוע עם קבלות." אני לא יודע אם אני מסכים עם המשפט הזה במאה אחוז, אולי זה נכון לפעמים. לפעמים עדיף שחצן עם קבלות.

אף פעם לא הודיתי בזה בפני טופז, בפני עצמי היה לי קשה להודות, שקינאתי בו. קינאתי ביכולות שלו, אבל היינו אנשים שונים. טופז היה מאד מחובר לקרקע, היה רואה את התמונה הגדולה. אני טיפוס יותר חולמני, מהורהר יותר, איטי יותר. זה לא שאני טיפש, אבל אני אוהב להתבונן בפרטים של התמונה, לאט לאט לצאת החוצה, ואז שוב להסתכל פנימה. אהבתי להתבונן הרבה לתוך עצמי, אני חושב שטופז היה פחות כזה. אבל אפילו שהיינו שונים, הייתה לנו שפה משותפת. אני חושב שזה חלק ממה שהופך אנשים לחברים טובים, שפה מיוחדת שהיא משותפת לשניהם, קצת כמו שני ישראלים שנפגשים בחו"ל. שפה כזאת שהם יודעים לדבר בה ומבינים אותה יותר מאחרים, למילים בה יש לפעמים משמעות עבורם, שהיא מעבר למשמעות הרגילה.
טופז ואני היינו מבלים הרבה אחד עם השני, שיחות ארוכות. פעם כשישבנו ככה, באחת השיחות שלנו, הוא סיפר לי על ניסוי שעשו בקופים, אני זוכר את הסיפור הזה ממש טוב, זה היה סוג של ניסוי חברתי. בניסוי ההוא, לקחו קבוצה של קופים ושמו אותם בכלוב עם רצפה חשמלית. בכלוב היה סולם ומעל הסולם תלו החוקרים בננה קשורה לחוט. כל פעם שהחוט נמתח, המעגל החשמלי היה נסגר והרצפה הייתה מתחשמלת. בעצם, כל פעם שאיזה קוף היה עולה ומנסה לקחת את הבננה, כל חבריו לכלוב היו מתחשמלים, כולם חוץ ממנו. בשלב מסוים הקופים הפסיקו לטפס על הסולם, או מנעו אחד מהשני לעלות. אבל זה לא החלק המדהים של הניסוי. אחרי שהקופים הפסיקו לנסות, הוציאו החוקרים קוף אחד מהכלוב והכניסו קוף חדש, קוף שלא הכיר את הכלוב. הקוף שראה את הבננה, רצה לעלות בסולם כדי לקחת אותה, אבל כל הקופים התנפלו עליו, תפסו אותו, היכו אותו ומנעו ממנו, עד שבשלב מסוים הוא הפסיק לנסות. כשזה קרה, החוקרים שוב הוציאו קוף מהקבוצה המקורית ושמו קוף חדש, והתופעה הזו חזרה. גם הקוף הקודם, שלא ידע במה מדובר השתתף וניסה למנוע מהקוף החדש לעלות. ככה המשיכו החוקרים להחליף קופים, עד שלא נותר בכלוב אף קוף שאי-פעם התחשמל, וזה פשוט קרה, הקופים המשיכו למנוע אחד מהשני לעלות. הם לא ידעו למה, אבל הם פשוט המשיכו.

אחרי שטופז סיים לספר לי הוא חשב קצת ואז אמר לי, "אתה מבין, הם היו יכולים לנתק את כל העניין של המעגל החשמלי, והקופים עדיין לא היו לוקחים את הבננה."
אני אוהב סיפורים על דברים כאלה, הם "מפוצצים לי את המח". ידעתי שגם טופז מרגיש כמוני, או יותר נכון הוא ידע שאני מרגיש כמוהו. סיפרתי על הניסוי הזה פעם למישהי שרציתי להרשים, והיא אמרה לי "אני שונאת שעושים דברים כאלה," הפריע לה שמתעללים בבעלי חיים במסגרת ניסויים, אבל היא כאילו לא הבינה את המשמעות העמוקה. בסוף היא ואני לא יצאנו, לא קשור לסיפור.
זה לא שלא אכפת לי שמתעללים בחיות, אבל חשבתי שהרעיון היה ממש גדול.
 

בת הזוג שלי נפרדה ממני לפני כמה ימים, היא עזבה אותי. הפרידה עצמה לא הייתה לגמרי מפתיעה, אולי רק התזמון שלה. עוד לפני שנכנסנו לקשר, ידענו שנינו שיהיה לו תאריך תפוגה. אני יודע שזה נשמע מוזר קצת.
מוזר לי גם לקרוא לה בת זוג, זה איזה עניין של גיל, אני חושב. היא הייתה חברה שלי, החברה הכי טובה שלי. הייתי מספר לה הכל. מספר לה דברים שלא סיפרתי לאף-אדם לפניה. למה נפרדנו?! אני לא יודע להסביר מה בדיוק קרה שם. שבועיים לפני שנפרדנו, היה לנו את אחד מאותם לילות מדהימים ואוהבים שהיו לנו. זה היה בסוף השבוע. היינו נפגשים כל סוף שבוע שני, כשהילדים היו אצל גרושתי. היא הגיעה שוב אחרי שבועיים, וציפיתי לעוד סופשבוע כזה, אבל הפעם היא הייתה עצובה. שום דבר לא הסתדר לנו. לא ממש רבנו, אבל לא הצלחנו להתקרב. ביום ראשון, מוקדם בבוקר, היא אמרה שהיא צריכה לצאת. ממש מוקדם. לא הבנתי למה. כעסתי, הייתי פגוע, משהו בנתק ערער אותי. רבתי אתה. אחר-כך ניסיתי להשלים. היא אמרה שזה הרגע הנכון להיפרד, ואני הופתעתי.

פגשתי אותה באתר הכרויות, ששילב כתיבת סיפורים. הגעתי לשם כדי להכיר אנשים. נשים. בעיקר כדי להכיר נשים. הייתי נשוי עדיין, למרות שהנישואים היו רק כלפי חוץ, בתוך הבית הייתי כבר גרוש, ועדיין לא העזתי לפגוש את הנשים שדיברתי איתן. לא רציתי לפגוע באשתי. כנראה גם פחדתי מהפרידה. פרסמתי מספר סיפורים שלי באתר, שלא זכו להתייחסות משמעותית במיוחד. בזמן העבודה, הייתי יושב וקורא סיפורים אחרים שפורסמו, מצאתי שם בעיקר סיפורים על נשים שננטשו על-ידי בני הזוג שלהן. מכתבים עמוסים בכעס עז על העלבון, ומנגד רצון עז באותה מידה לחזור למצוא חן בעיני אותו בן-זוג שנטש. מין סכיזופרניה של זוגיות רעילה עם בן זוג נרקיסיסט, וכמיהה עיוורת לחזור לזרועותיו. אולי יותר מהרצון לחזור, היה שם הרצון בחרטה של בן הזוג, שתעלים את תחושת ההשפלה ותחזיר את תחושת הערך העצמי, בכל מקרה, נראה כאילו השליטה כולה נמצאת בידיו. תיעבתי את הסיפורים האלה. את החולשה שנשקפה מאותן נשים. ביקשתי לפגוש מישהי חזקה, משוחררת, אוטונומית. מישהי שמגדירה את עצמה באופן בלתי-תלוי בבן-זוג. הייתי ממש מופתע כשהבקשה שלי התגשמה. קראו לה מורן.

זה התחיל מתגובה שלה לפוסט שכתבתי בנושא, היא הבינה את השפה שלי, היא הצליחה לקרוא את הכוונה מעבר למילים שכתבתי. הרגשתי שיש בה משהו מיוחד. התחלנו להתכתב וגילינו שיש לנו שפה משותפת, שאני חושב שאף אחד מאיתנו לא נתקל בה לפני, אצל אדם אחר, אולי בגלל שאנחנו שנינו מרגישים קצת אאוטסיידרים, אולי קצת ילדותיים. כשדיברנו, הרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה בחיי שבאמת הייתי אהוב. אחרי למעלה מעשרים שנות נישואין, שבהן ניסיתי להיות מישהו שאני לא, כדי להתאים את עצמי למערכת היחסים, יכולתי פתאום להיות אני, וקיבלו אותי, ככה, כמו שאני. זו הייתה תחושה זרה ומרגשת, ממכרת. אבל כמו כל סיפור טראגי, לא הכל היה מושלם. היינו בצמתים שונים בחיים שלנו, אני רגע לפני גרושים, עם ילדים, היא רווקה. פער הגילאים היה גם די גדול. למרות כל הסיבות ההגיוניות לוותר, החלטנו לבדוק את הזוגיות. הרגשנו שאנחנו צריכים לתת לזה סיכוי. במבט לאחור, אני שמח שעשינו את זה, אפילו שהפרידה כואבת לי. אני חושב שהזוגיות שלנו הפכה את החיים שלי למיוחדים יותר.

 

מורן הייתה ועדיין אדם מאד מיוחד בעיניי. בלילה לאחר הפרידה ממנה נתקפתי פחד. שכבתי במיטה ודמיינתי שאני עומד לסיים את חיי לבד, דמיינתי שכל מערכת יחסים עתידית לא תספק אותי. שאתאכזב מכל בת זוג אחרת. אף-אחת מהן לא תוכל להשתוות למה שהיה לי. הפחד מה"לבד" רגע אחרי פרידה הוא אחד הפחדים המצמיתים שיש. פרידה תמיד מתחברת לי עם מוות. אדם שמחליט בשלב מסוים לצאת מהחיים שלך. לפעמים זה תהליך ארוך שנמשך שנים כמו הנישואין שהיו לי. תהליך דומה לגסיסה, ואתה כבר מכין את עצמך למוות, ויש במוות הזה איזה סוג של הקלה. אבל כשהפרידה קורית במפתיע ומישהו נעלם בבת אחת מהחיים שלך, זה כואב ואתה מתקשה להתאושש. מתקשה להרפות. ככה היה עם המוות של דוד שלי, שלמה, בעלה של אחות של אמא שלי. יום גשום, תאונת קטנוע. הוא לא מת מיד. חודש הוא שכב במחלקה לטיפול נמרץ. דודה שלי הייתה לידו, תלויה בין ייאוש לתקווה. אחרי חודש הוא מת. אני זוכר שזה היה בראש חודש ניסן, כי שבועיים אחרי חגגנו פסח, ודודה שלי ישבה שם עם התמונה שלו ובכתה. היא ישבה שם ומדי פעם דיברה אליו, כאילו הוא עדיין שם איתנו. דוד שלי היה אדם מצחיק. הוא היה יודע לספר סיפורים. אני אוהב לכתוב סיפורים, אבל אני לא מוצלח ממש בלספר. אני תמיד מעריך כאלה שיודעים. משום מה יש לי זיכרון של דוד שלי דווקא מאותם סדרי פסח קודמים, כשכולנו ישובים מסביב לשולחן, לארוחת הסדר. הוא תמיד היה משתכר, ואז כשהוא שיכור ומחויך הוא היה מתחיל לספר סיפורים. הם שניהם כאלה. דודה ודוד שלי. שני מספרי סיפורים מחוננים. המימיקה, והאינטונציה. דוד שלי עם המימיקות, ודודה שלי עם האינטונציה, היה כמעט בלתי אפשרי לשבת ליד השולחן ולא לצחוק או להתרגש כשהם היו מספרים סיפור. לפעמים כל אחד מהם לחוד, אבל בעיקר כששניהם ביחד מספרים על חוויה משותפת שהייתה להם, וההרגשה המיוחדת הזו שהם מספרים את הסיפור עבורך, כאילו אתה הוא בעצם מרכז הסיפור, וזה לדעתי מה שהופך סיפור לטוב, היכולת להכניס את המאזין או הקורא לתוך הסיפור שלך. ככה אני זוכר את דוד שלי היום, ואפילו שאני לא זוכר כמעט אף סיפור שסיפר לי, אני מוצא את עצמי מחייך רק מהמחשבה.
דודה שלי מעולם לא התחתנה שוב. אני לא חושב שהיא ניסתה בכלל להכיר מישהו. בכל מפגש איתה היא עדיין מדברת על דוד שלי, שלמה, ומה הוא היה אומר אם היה פה עכשיו. זה לא שדוד שלמה היה אדם מושלם, היו לו לא מעט חסרונות, שלא נעים לי להזכיר, אבל הוא תמיד נשמע מושלם, כשדודה שלי מתארת אותו. מישהי שהכרתי, קראה לזה "הכריזמה של האדם המת" אהבתי את ההגדרה הזו, חשבתי שהיא מתאימה מאד לדוד שלמה.

הפחד הזה מ"הלבד".

פחד הוא אולי המשתק הגדול ביותר, אבל הוא גם יכול להיות מניע. אני עצמי בדרך כלל משותק מול הפחד. הפעם החלטתי שאני לא אתן לפחדים האלה להשתלט עלי. אם כדי לא להיות אומלל אני צריך להכיר מישהי חדשה, החלטתי שאני לא מתכוון להמתין דקה מיותרת. לא רציתי לתת לעצמי זמן להתאבל. פחדתי לשקוע עוד ועוד לתוך תחושת ייאוש. החלטתי להירשם לאתר הכרויות. הקולות בראש שלי ניסו בכל זאת לייאש אותי, לעגו שמדובר ניסיון עקר, "אני אמצא מישהי," עניתי לקולות "ואם לא אהבה, אז אני אזיין סתם, עד שאני אשכח." "זה לא אתה, אתה לא מסוגל." הם צדקו, אבל אני הייתי נחוש להוכיח אחרת. או שאולי לא. אולי בעצם ניסיתי להוכיח להם שהם צודקים והכל אבוד. כך או כך, הורדתי אפליקציה, עניתי על מספר שאלות, העליתי כמה תמונות, כל העניין הטכנולוגי הוא סגפני מבחינתי, אבל לא ויתרתי. כשהכל הסתיים, הופיעה מולי תמונה של בחורה צעירה. אמנם יפה אבל צעירה מדי עבורי, האפליקציה הסבירה לי שאם אני לא מעוניין, אני צריך לגרור את התמונה שלה שמאלה. אם אני כן מעוניין אז ימינה. אחרי כמה גרירות שמאלה, פסילות על בסיס גיל ותמונה, שאלתי את עצמי אם לא מדובר בשיטה קצת שטחית. התחלתי לבדוק איזה עוד אפשרויות קיימות וגיליתי שקיים פרופיל בו מופיע תיאור קצר, שרשמו המשתמשות על עצמן. התחלתי לקרוא את הפרופילים, מנסה למצוא משהו נחמד שימשוך את תשומת הלב שלי. משהו שיבליט "מועמדת" אחת על פני האחרות. הן אהבו לטייל בטבע, לישון באוהל, לשתות יין בסוף היום. הן אהבו טיול רגלי או טיול בחו"ל. אהבו ללכת לים ולהביט בשקיעה, להתכרבל על הספה מחובקים ולעשות בינג' עם איזו סדרה. הן אהבו לקרוא ספר טוב אן להאזין למוזיקה. כולם דברים ראויים, ושום דבר שנראה לי ייחודי. שום דבר שגרם ללב שלי להתרגש. על הרעיון סתם למצוא מישהי לזיין, ויתרתי עוד לפני שהתחלתי.
* * *
טופז ואשתו היו מזמינים את אשתי ואותי מדי פעם אליהם לארוחה, ואנחנו אותם. אהבתי להתארח אצלם. טופז היה מכין אוכל מדהים, ובגלל שהיינו מתראים לעיתים רחוקות זה היה נחמד להתעדכן. קצת לפני שטופז ואני "הלכנו כל איש לדרכו", הם התחילו להזמין זוגות נוספים. אשתו והוא רצו להרחיב את מעגל החברים שלהם. משהו בקסם של הארוחות האינטימיות שלנו נעלם. לא יכולתי לנהל שיחה אמיתית עם טופז, שיחה ב"שפה שלנו". האנשים בארוחה ישבו וסיפרו שם על חופשה שהיו בה, קמפינג בטבע או באיזו ארץ כזו או אחרת, מתארים לאלפי פרטים מעייפים דברים שראו. סיפרו על רכב חדש שקנו ועל הפונקציונליות שלו, מסעדה שאכלו בה איזו מנה מדהימה שמורכבת משלל מרכיבים.
שנאתי את הסיפורים האלה.
אני שונא את השיחות האלו.
יש בהן משהו כל-כך כללי ולא מעניין מבחינתי. לפעמים אני מרגיש שיש משהו כמעט מתנשא, כשמישהו פוצח במונולוג על מקום שהיה בו, או משהו שאכל. מתאר לכולם באינפורמטיביות משמימה את החוויה האישית שלו, בתיאור כמעט משתחצן, כאילו מנסה להגיד "זה מה שאני עשיתי, בזמן שאתם עשיתם את אותם דברים יומיומיים". בארוחה האחרונה שהוזמנו אליה, ישבתי בקצה השולחן במבט משועמם. לא יכולתי כבר לסבול את השיחה. בשלב מסוים התנצלתי וקמתי לשירותים. לא באמת הייתי צריך.
עמדתי שם בשירותים מול המראה ושאלתי את עצמי למה אני מרגיש רע כל-כך. למה אני לא מצליח להשתלב בשיחות האלה, לספר סיפורים כאלה, למה אני כל-כך מתעב את הסיפורים ואת המספרים. "אתה מקנא בהם." כן, קינאתי ביכולת הזו שלהם. קינאתי ביכולת שלהם לשחק את המשחק החברתי, בזמן שאני הייתי צריך להעמיד פנים, להיות מישהו אחר. לא הצלחתי למצוא תשובה. לא חשבתי שיש אחת. משהו בי לא בסדר, זה מה שלימדתי את עצמי לאורך השנים.
יצאתי מהשירותים, בתחושה מדוכאת. אמרתי לאשתי שאני מרגיש קצת לא טוב. אחר-כך התנצלתי בפני טופז ואשתו. הבטחתי להיות בקשר. הם התאכזבו אבל היה נראה שהבינו. באוטו רציתי להסביר לאשתי את מה שהיה בשירותים, אבל הרגשתי שהיא לא תבין, אולי סתם פחדתי.
* * *
המשכתי לדפדף באפליקציה. השעה הייתה כבר מאוחרת והרגשתי עייף. עצרתי ונכנסתי לפרופיל שלי ורשמתי:
"קצת עלי. אני טרחן, חסר סבלנות, עצלן לפרקים, משתעמם במהירות, מחפש בת זוג בעלת הומור מיוחד (בדומה לזה של האקסית שלי, שזרקה אותי אתמול, למי שמכירה). סובל משפיכה מוקדמת, אונות חלקית ופרטנר בינוני במיטה באופן כללי, ויחד עם זאת מצליח לשמור על חיוך ואופטימיות בלב. קצת לוקח צעד אחורה מרומנטיקה ומחפש לדבר בעיקר, אבל בלית ברירה מוכן גם לקיים יחסי אישות. שכחתי לציין גרוש+3 ומעריך כנות
נאמן. אני לא אבגוד בך עם החברה הכי טובה שלך. זה חשוב, הבנתי שזה משהו שקורה לא מעט
נחוש למצוא בת זוג, שזה עלול להשתמע כנואש, אבל אין לי בעיה עם ההגדרה הזו. מה עוד? אני כותב מדי פעם, יותר זול מטיפול פסיכולוגי. חוסך על זה קצת. מזונות זה מבאס, אבל הבאתי ילדים לעולם ויש לי אחריות כלפיהם.
מממ…אנשים שמתארים את החיים שלהם כנפלאים מלחיצים אותי. מחפש מישהי לא מושלמת, עם שריטות ודפיקות חינניות אבל שמצליחה לסחוב, זה יצא קצת מטאפורה של רכב יד שניה. אה, וגם מישהי שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הומור עצמי היא תכונה ממש סקסית
אין לי סבלנות לבינג׳ים. זקן מדי לדברים כאלה. מעדיף פעילות על פני צפייה בטלוויזיה באופן כללי.
אם אני אחשוב על עוד משהו, אני ארשום אחר כך."

אחר-כך הפסקתי לחפש.
חיכיתי שמישהי שדוברת את השפה תקרא את זה, ותבוא לחפש אותי.
בסוף צריך רק מישהי אחת שתבין.

* * *
אני לא יודע בדיוק מתי, אבל באיזשהו שלב בחיים אתה לומד שלהיות אתה זה לא טוב, ואתה צריך להיות כמו כולם. לאהוב את הדברים שכולם אוהבים. לדבר כמו כולם. אולי זה תהליך הדרגתי שנמשך כל הזמן. תשחק את המשחק, הם אומרים. אם לא תשחק את המשחק, אתה תיחשף לכאב שבלהיות לבד. הם יידחו אותך. אז אתה לומד לטשטש כל מה שעלול להיחשב כפגם, ובדרך גם להצניע כל ייחודיות שבך. במקרה הטוב זה בחברת אנשים, במקרה הרע זה קורה לך מול בת הזוג שלך, מול האנשים הקרובים. המסכות שהתרגלת ללבוש, הופכות להיות אתה, עד שיום אחד אתה מתבונן במראה ושואל את עצמך, למה אתה מרגיש רע כל-כך. אני לא יודע. אולי זה באמת היה הגיוני פעם, כשיכולת להציג את עצמך בפני כל-כך מעט אנשים.

החיים האלה מלאים בוויתורים, אף-פעם לא יהיה לי מספיק זמן להספיק את הכל. אני לא אגיע לכל המקומות שרציתי להגיע, לא אראה את כל הנופים היפים שיש בעולם הזה. אני לא אחווה את כל החוויות שיש לו להציע, אבל יש דבר אחד שאני לא חייב לוותר עליו. על עצמי. אני יכול להחליט להישאר נאמן לעצמי. גם אם המחיר הוא להישאר לבד, אני לא מתכוון לוותר על עצמי, אני לא מתכוון לפגוע בעצמי ולגרום לי להרגיש רע. אני לא יודע אם בסוף אני אהיה הקוף שיזכה בבננה, אבל אני יכול להתחיל מלהיות קוף שלא מונע את זה מקוף אחר,
כי אולי מישהו שם, כבר מזמן ניתק את הזרם.