ככה אחים אמורים להיות: ביחד

בכל פעם שאני נוגע בקרומי העור, בכל פעם שאני מעביר דף, בכל פעם שמילה קופצת לעיני, אני בוכה.
הזכרונות מהילדות מתלאים בגעגוע עז להיות לידך, להרגיש שוב פעם נאהב, להרגיש אמיתי.
בכל פעם שאתה מעביר לו מילה, אתה דוחק באיטיות ובכאב קוץ מורעל.
בכל פעם שאני שומע אותך צוחק, אבל המחשבה שאני לא יכול לצחוק איתך מכרסמת לי את הלב מבפנים, וגורמת לכל הרגשות הסוערים לברוח להשטלת עליי.
בכל פעם שאתה לא מתייחס אליי, אני מרגיש לא טוב.
כמו סערת ברקים שמנסה להטביעה את ספינת התקווה שלי, שאותה כבר רבות הטבעת.
בכל פעם שאני בונה סירה חדשה, תמיד הסערה שלך באה ומנפצת אותה.
האם אחים לא אמורים לאהוב אחד את השני?
אם כן, אז מדוע אנחנו שונים.
האם זה הייתי אני, שטעיתי?
ולמה אתה לא מסביר?
הזכרונות שבספר מתוקים מדבש, והתמונות נראות טובות מכדי להאמין שהיינו שמחים יחדיו.
ככה אחים אמורים להיות, יחד.
אז אם אנחנו לא שמחים, זה אומר שאנחנו כבר לא אחים?