כימיה רגשית

הרבה דברים השתנו. הרבה דברים לא יחזרו ליות מה שהם היו. אתה יודע את זה, מבין את המשמעות, עצב ממלא את עיניך הבוכיות. אתה מנסה לאחוז במקל ההליכה החום ללא הצלחה, הפארקינסון השתלט על גופך. ולמי אכפת שזה חוסר איזון בין דופאמין לאצטילכולין. אתה יודע שאתה הולך למות. תמיד ידעת אך לא היית בטוח באיזו דרך. חייך נפרשים מול עיניך כמו רכסי הרים שנחים לצד נהר שקוף, האופק מציץ אליך בנצנוץ של תהילה, של שמש. הציפורים עפות בין נבכי ההימסיפורות, המחשבות. חומרים כימיים מתחילים להתערבב ויונים מתחילים מאטום לאטום. שוב פעם דמעות, רק חבל שהכל מלאכותי כל כך ולא אמיתי. אתה מהרהר בתוך עצמך מנסה להבין את המשמעות שיש לך בעולם הקטן הזה – ביקום האינסופי – נצחי שאנו נמצאים בו כעת. כל האנשים שאתה מכיר מתו וזה גורם לך לפקפק במי שאתה. מוות תמיד גרם לך לתהיות משונות לגבי עצמך, זה תמיד היה מאותם תופעות לוואי שעטפו אותך כאשר חווית מוות.
ילד משוטט לו ברחובות ליבך נכנס לשתי חנויות, שודד את הקופה ולוקח את הכסף; ואם זה לא מספיק תוך כדי גם מחורר את המוכר בעזרת אקדח תשע מ"מ. אז אתה מדמם מהלב, שדדו לך את הרגשות ואת הדם ואתה חולה פארקינסון.אתה רואה שמוות לא יכול להיות נורא כל כך. הנשימה שלך מואטת, הסרעפת נהפכת אט אט להיות קשיחה ללא ניע. הראייה מיטשטשת, הצלליות והצבעים מתערבבים למן פיקאסו שמנסה לצייר אחרי האנג – אוור רציני מאקסטזי עם אלכוהול, וואן גוך בטוח מנסה לעשות לעצמו ברית מילה אמרנו שהוא יציב ומאוזן, לא? אש בוערת בחיכך, הרצון לחיות מנסה להגיע ללב, ללא הצלחה, הראייה נהפכת להיות קשה, צל שחור מכסה את עצב הראייה והקרנית, אתה נמצא בחושך. תמיד כשהיית קטן פחדת להיות בחושך, זה היה נראה לך מהזמנים האלה שמשהו רע חייב לקרות והרי איך תוכל לראות זאת אם הכל חשוך? המחשבות מתחילות להיות איטיות כל כך שלציפורים קשה לעוף ולנווט בהן. חוט השדרה נקטע לפתע והמחשבה נשברת לרסיסים. זהו אתה לא יכול לזוז, כל הרגשות התנוונו ועצם העוקץ שדוקרת אותך בעכוזך אינה נותנת לך מנוח, שלווה. אתה שבר כלי.
העיניים נעצמות לאט לאט, הנשימה חוזרת בהדרגתיות, אתה רואה במעומעם רופאים עם כובעים מצחיקים וכיסויי פה לבנים, לחוצים. ואז הכל נהיה מה שתמיד היה. אתה והמחשבות שלך של איך שתמות.