כוכב נופל

"פה זה החדר!" אומר הקירח בעל המשקפיים המרובעות ומסתכל בחשיבות על החדר הריק וחסר הצבע.
ארבע מיטות מסודרות זו אחר זו. גם להן מראה מנוכר כמו החדר האפרורי. מזרן על כל אחת מהן. והברזל שמקיף אותן, כדי שלא יקרסו, נראה גם הוא שייך לנוף לא נוף הזה.
הקריח מביט בנער הצנום שעומד מולו כאילו מחכה שישאל דבר מה. הנער לעומתו רק משיב מבט כמאשר את הנחרץ בגורלו ובעל המשקפיים יוצא.
הנער מתקרב למיטה היחידה בחדר שככל הנראה לא הייתה בשימוש בעשור האחרון. הוא עוצם את עיניו בתקווה למצוא טיפת נחמה גם בשממה הזאת.
מעל מיטתו חלון גדול, אולי זאתי תקוותו היחידה.
הוא פותח אותו בתנופה מהירה אבל כל מה שביכולתו לראות מאחורי השמשה זהו שיח שאיבד את צבעו הטבעי והפך למעט חולה.
נדמה היה לו שאפילו הגשם הסוער של אמצע חודש חשוון שכח גם הוא את פיסת האדמה הזאת שמשהו בתולדות ההיסטוריה החליט לקרוא לה "חלקת אלוקים".
גיחוך ממורמר יוצא מפיו כשהוא חושב על שם המוסד בו הוא נמצא. ועוברת לו מחשבה שההיפך הוא הנכון.
הוא מתנער ממחשבותיו והולך לחפש את הארון הריק המיועד לו. הארון הממוקם בצד הימני ביותר של החדר הוא ארונו. קורי עכביש מעידים על תקופה ארוכה שזכה הארון לחופש.
הוא לוקח מטלית ומתחיל לנקות אותו, וכשמסיים להכניס לתוכו את כל החפצים עדיין לא מרגיש בבית.
האחרונה שמוציא מתיקו היא תמונה משפחתית. בתמונה עומד גבר חסון, בחורה יפה ואצילה ותינוק קטן. את פניו של התינוק המקורי גזר לפני שנים והדביק את תמונתו היחידה כתינוק. אומנם זו לא משפחתו האמתית, ואת התמונה גזר מעיתון, ובכל זאת בלילות הקשים הרשה לעצמו לדבר אל הדמויות שבתמונה, לספר להם מה עובר עליו, את מה שחפצה נפשו. אם זה סיפק אותו? כנראה שכן, שאם לא כן לא היה מפסיק לדבר איתם.
את התמונה החביא בין בגדיו שמה יראו הנערים בחדרו ויצוצו שאלות מביכות שלא ידע את תשובתן.
דפיקה נשמעה על הדלת והביאה עימה שלושה נערים בני גילו. הם נכנסו לחדר עם מבט שלא יכול היה לפענח, הוא הביט בהם בסתמיות מחכה שיאמרו משהו.
נראה היה שהם מתארגנים לשינה ורק אז הבחין שכמעט לילה. כעבור כמה דקות שלושתם היו מאורגנים ומכוסים מתעלמים ממנו לחלוטין. הוא לא ידע ממה היה יותר מופתע, מההתעלמות שלהם או מהתארגנותם הזריזה חסרת המילים.
כשנשמע צעקה "כיבוי אורות" שרר חושך מוחלט שלא יכול היה להסתגל אליו. הוא לא היה מוכן לשינה לכן ניסה להגיע לחדר הרחצה בלי לגרום ליותר מידי רעש. כשיצא משם הרגיש יותר טוב.
הוא הזדחל לתוך המיטה מנסה לסלק את כל מחשבותיו.
החלון היה פתוח והוא שאב את האוויר הצח עמוק לתוך ראותיו. למרות השיח ניתן היה לראות חלק קטן מן השמים.
כוכב נפל.
הוא עצם את עיניו בחוזקה כמבקש שאלוקים ישים הפעם יותר תשומת לב לבקשתו.
מעיין תחושת עידוד אפפה אותו. הוא עצם את עיניו ושפתיו התעגלו לחצי חיוך.
וממש שניות בודדות לפני שנרדם חש יד רכה מונחת על כתפו ואת קול הפעמונים של סבתא קורא בשמו.
אולי בכל זאת אלוקים שמע!