כוחו של: "מה נשמע?"

מי היה מאמין שזאת מי שהייתי בימים ההם, אותם הימים שלמעשה לא כל כך רחוקים. הימים שבהם פשוט התקדמתי ללא מטרה בשבילי החיים אם כך אפשר לקרוא לזה. היו לי תחביבים והם רק מילאו את שעות הפנאי שלי. הצטיינתי בלימודים וקיבלתי תעודות אך לא הרגשתי שאני באמת יודעת משהו יותר טוב מאחרים. הייתי שמחה, הייתי עצובה, קינאתי וגם אהבתי… כמו כל בן אדם אחר. הייתי כמו דג ביתי, שוחה בשטח המוגבל של האקווריום, אוכלת את מה שנותנים לי, ולא לגמרי מצליחה לחשוב אם טוב לי או לא טוב לי, לא לגמרי יודעת מה מתרחש סביבי. גם לא ממש אכפית לי.

כך זה היה עד שהכרתי אותך. עד שהכרתי אותך אז, באותו יום בחופשת חג החנוכה. נכנסתי לביתך ושאלת אותי: "מה נשמע?", שאלה כל כך פשוטה ומוכרת, ועל פנייך היה חיוך נלהב ועם זאת מאוד רגוע ונעים. עניתי: "בסדר". תשובתי הייתה אוטומטית, תשובה כל כך רגילה וכל כך חסרת תוכן או משמעות. ואת שאלת באותו החיוך: "איך עבר השבוע?". ואני חשבתי שכנראה לא שמת לב שעניתי, אז עניתי שוב: "בסדר". ואת לא הרפית, שאלת: "נו, אז קרה משהו מעניין השבוע? בחוגים… בבית ספר…". שתקתי למשך כמה שניות. ואני אז לא ידעתי איך להגיב, כי עוד לא באדם ששואל שאלות מהסוג הזה ומבקש באמת לקבל עליהן תשובה אמיתית. לקח לי זמן, לאחר מבט ממושך אל תוך עינייך כדי להבין שאת באמת מעוניינת לשאול לשלומי, עוד היה לי ספק שבכל רגע את תוותרי, כמו כולם, ששואלים רק מתוך נימוס כדי לא להיות גסי רוח, אך לא רוצים לבזבז זמן על תשובה ומיד ממשיכים אל הנושא הבא. אבל לא, את לא שייכת לאותם האנשים.

בלית ברירה ואולי גם מתוך רצון אני סיפרתי לך על כל החיים הפשוטים שלי. ואת הקשבת, הגבת והבעת את דעתך. היית כל כך נלהבת. גרמת לי להרגיש שהחיים שלי לא כל כך סתמיים כמו שחשבתי. סיפרת גם את על עצמך, ואני הייתי מרותקת. אני זוכרת שחשבתי אז שאת כל כך מיוחדת, כל כך מוכשרת, כל כך חכמה וכל כך נעימה.פתאום הרגשתי קירבה ואהבה כמו שמעולם לא הרגשתי קודם. לא ציפיתי לתחושה הזאת, אבל היא פשוט הייתה שם, והיא תחושה כל כך נעימה.

ותראי אותי היום בזכותך- מלאת שמחת חיים, אני כל כך אוהבת את החיים! אני מלאה ברצון לתת ולעזור ולעשות כל מה שביכולתי למען אחרים. אני כבר לא רוצה את אותה השלמות שחיפשתי בעבר, אני רוצה כמה רמות מתחת לשלמות אבל גם הרבה מעבר לה, אני רוצה את היוצא דופן! אני רוצה את המקורי והייחודי לי! אני רוצה לפרוץ החוצה! ואני כל כך אוהבת אנשים, ואני כל כך אוהבת את עצמי ומרגישה שאני מיוחדת. ותראי לאן הגעתי, תראי כמה שאני משפיעה בבית הספר ותורמת לו. תראי כמה חברים חדשים צברתי, תיראי כמה כישרונות פיתחתי. ותראי כמה שניסיתי וניסיתי להיות מי שאת עבור אנשים כמוני, כמה שניסיתי פשוט להיות כמוך.

ושתדעי לך, כל הזמן אני חושבת עלייך, ועל כל מה שאת מסמלת עבורי. וכל הזמן רק מודה לך על כל מה שעשית עבורי, במודע או לא במודע. ואני צופה בך ביוטיוב, וקוראת עלייך באינטרנט, מרגישה רע עם עצמי על כך שאני פוגעת בפרטיות היקרה שלך אך לא יכולה להפסיק. וכל החברים שלי מכירים אותך לעומק למרות שמעולם לא פגשו אותך, רק שמעו ממני סיפורים. כי אני כל כך אוהבת אותך.

אז מה את חושבת? אני מאוד מעריצה אותך? אני מאוהבת בך? אני לסבית? אולי. אני לא יודעת. אחרי זמן קצר שנראה כל כך ארוך אני מעזה להגיד שלא אכפית לי. לא אכפית לי להיות מאוהבת בך עד כלות נשמתי למרות שברור שהאהבה לא תוכל להתממש. לא אכפית לי להיות מעריצה מושבעת שלך ולהיות בזה לגמרי לבד. העיקר שזכיתי להכיר אותך. אני לא יודעת ולא רוצה לחשוב איפה הייתי היום בלעדייך. מי היה מאמין שכל זה בזכות שתי מילים פשוטות ומוכרות והן: "מה נשמע".