כבוד עבור היותי אדם.

לראות את פניו שוב, היה כאילו אני חוזרת מיליון שנה בזמן. החיוך שלו, הצחוק שלו.
לחשוב שבמשך 5 שנים, רציתי לראות אותו, להרגיש אותו, להבין אותו, אבל לא הצלחתי. לא הצלחתי.
מאז אותו יום לא הצלחתי שוב לראות את פניו בעיני רוחי בלי שדמעות יעלו בעיני, מבלי שגוש גדול חונק את גרוני, בלי כאב-לא כאב רגשי, מוחשי.
איך יכולתי לתת לו למות, לדעוך?, איל יכולתי לוותר על דבר שהוא חלק מחיי, החומר לנשמתי, הצבע בעיני?!
איך לא הבנתי קודם, שאני מפסידה פה משהו חשוב?
הכבוד שלי.
5 שנים אחרי שאיבדתי אותו, ראיתי אותו מדרדר במורד המדרון, מתאחק ממני יותר ויותר, לא נותן לי לשכוח מטעויות שעשיתי כל חיי, מרגעים שניסיתי לשכוח.
אחרי5 שנים,הוא החל לצוץ שוב מתול ערמה כהה של אבנים כבדות בעלות צבע אפור מדכא משהו.
שוב כאילו חזרתי למקום בו אוכל להרים את ראשי בלי שום בושה, ושוב חיוכי ינצנץ ויאמר משהו כמו כבוד, שוב המבט הזה, המעריך.
שוב החיוך הזה, שאומר שיודעים מה עשיתי, לאו דוקא חיוך המסמל שמחה.
נתתי לו יד, מתחתי אותה מאוד, התאמצתי.
בסופו של דבר הוא צץ שוב, עלה על פני המים.
שוב לראות את הצבע הלבן-אפור של הכבוד על הםינות השחורות שכאילו מסמלות שגם בו יש משהו רג
לתת לעצמי שוב להרגיש במקום שאדם צריך להיות בו, אדם בעל כבוד, אדם בעל אמון.

מי שיקרא את הקטע הזה, בטוח יהיה שרודפת כבוד אנוכי, למרות שאין זה נכון ולא לרגע.
הכבוד שאני מדבר עליו מיחוס לכבוד מינימליסטי שאדם אמור לקבל בעבור היותו אדם.

הרגתי את הכבוד המינימליסטי שלי
הרגתי אותו והחזרתי אותו לחיים.
אז מי אמר שטדם לא יכול להחיות מתים??