כאב לב

מדי פעם הלב שלי כואב.
סתם ככה. נצבט או מתכווץ או מהבהב בפולסים של בום-בום-בבום-בום.
הוא כואב בלי סיבה.
הוא כואב מכל סיבה.
הוא כואב על הטבע.
הוא כואב על אנשים.
הוא כואב על מילים.
מילים שנאמרו ומילים שאבדו בדרך.
מילים שפרצו גבולות וחומות ומילים שיצרו קירות חדשים.
הוא כואב על חפצים.
הוא כואב על שיחות.
הוא כואב על זכרונות.
הוא כואב על חוויות שהיו ואינן.
הוא כואב על חלומות.
חלומות שהתגשמו.
חלומות שנעלמו.
חלומות שזכו לוויתור.
חלומות שנאלצו להידחות.
חלומות שעוד לא נוצרו.
כואב לי הלב כשאני רואה כבישים נסללים.
כואב לי הלב כשאני רואה שדות נתלשים וגבעות חמרה מועברות ממקום למקום על ידי טרקטורים ורכבים עצומים.
כואב לי הלב כשאני צופה באנשים מדברים.
כואב לי הלב כשאני צופה בהם שותקים.
כואב לי הלב כשאני שומעת את עצמי מדברת.
כואב לי הלב כשאני מתאפקת לא.
כשאני מאלצת את עצמי לשתוק.
כשאני מתאמצת לא לומר משהו לא במקום.
כשאני חוששת ממה יגידו על הדעה הזאת.
כשאני לא רוצה להיכנס לויכוח.
כואב לי הלב כשאני אומרת בכל זאת.
כשמקשיבים לי.
כשמסכימים איתי.
כשמחמיאים לי.
כואב לי הלב כי כואב לי הלב על זה.
הלב שלי כואב מדי פעם.
בזמן האחרון הוא כואב הרבה יותר.
הוא כואב מהכל.
הוא כואב מכלום.
הוא כואב טוב.
הוא כואב רע.
הוא בעיקר כואב.
מזכיר לי פעם בכמה זמן שהוא עודנו שם.