כָּל הַכָּלוּא

כאילו ללב יש רגליים, אני מרגישה אותו בועט את החומות שמסביבו ומשחרר לחופשי את כל מה שכלאתי בתוכו. הכל צף- הפחד שלי מהלא נודע שקרב ובא, הכעס שלי שהתחיל לבעבע כאשר חשתי שאני נדחקת לפינה, הציפייה שלי שלא נותנת לי מנוח ומזכירה לי שבעוד חודשיים, אולי יותר, הכל הולך להשתנות. כל המוכר והשגרתי יהפוך לחריג, מפתיע וזר. הכל יתהפך, מהבחורה הבוגרת והקשוחה לילדה הקטנה והרכרוכית שמתלוננת בבכי ממר גורלה.

אז כל הכלוא יצא לחופשי אחרי הרבה זמן שלא. אחרי משטר קשה ומפרך ביני לבין עצמי, הלב שפט והחליט לשבור הכל. אבל אני מהירה, ותוך דקות אני נבלעת בתוך תוכי, לעיסה אחת קטנה ויציבה שלא נותנת לשום דבר לחדור אליה, וגם לצאת. כל שיצא נשאר תקוע בין לבין. מתנדנד בין הכמעט נגיעה בחופש לבין הריקנות שאני יכולה להעניק. אלה מילים קשות, אני מתארת לעצמי, אבל התרגלתי שזאת הדרך היחידה שמלמדת אותי לשלוט ולהצליח להתמודד עם הכל.

המרידות הן הכואבות ביותר, כי הן מגיעות מבפנים, מהאמת ומהרגש השוחה בתוך הביצה הטובענית בתוכי. לא מספיק לשתות את זה כמו כדור עם מים, את הפחדים, הכעסים והציפיות. כי אולי זה נבלע ונכנס הישר לעבר החומות והסורגים, אבל את הסופה המתחוללת אני יכולה לחוש היטב. היא מערערת אותי ואת הדרך על פיה אני חיה. השמירה על הקיים וההרגל חווים רעידה קלה אבל בסופו של דבר הכל חוזר לקדמותו. חוץ מהלב, שאולי צריך לעקור ללב את הרגליים, או לי את הלב.