יש לי שריון ברזל,נכון?

כן אמא,כן אבא,כן כולם,תמשיכו לריב,כמו כל יום,לי כבר לא אכפת,בכנות? אני לא יודעת מה אני מרגישה
אני צגיכה כמו תמיד לשבת בחדר,לבד,בשקט,לא לבכות,לא להוציא מילה מהפה,פשוט לשבת ולחכות,לחכות שהכל יסתיים,כמו כל יום להעמיד פנים שאני רובוט חסר רגשות,שיש לי שריון ברזל בלתי חדיר בזמן שאתם יורים קללות וצרחות בזמן שאתם זורקים פצצות לעברי בזמן שאתם בועטים שוברים מרביצים קורעים ושורפים פעם אחר פעם,אבל אני רובוט,אין לי רגשות יש לי שריון ברזל אתם לא יכולים לפגוע בי נכון? כך אמרת לי אבא,את חזקה את בלתי חדירה לא יכולים לפגוע בך ואז בשניה השתנת..
ואז יגיע הבוקר,אפתח עיניים והדבר הראשון שאראה זה הבית השבור הזה דבר ראשון שאשמע זה הצרחות האלה ואני צריכה להמשיך כרגיל,לנסוע לבית ספר,לצאת מהאוטו ולא לשכוח להביא חיבוק ולומר ביי,ולהיכנס לבית הספר,אבל לפני שאני אשכח,ללבוש את החיוך שלי, אותו חיוך מזויף,ואז אפגוש את כולם במסדרון,אעמיד פנים שהכל בסדר אחייך ואצחק כאילו אני באמת שמחה אתנהג כאילו אני לא שבורה מבפנים כאילו לא כואב כאילו לא קשה,כי אני רובוט,יש לי שריון ברזל,ואם רק לרגע החיוך יורד,פתאום אכפת לכולם,אומר שאני בסדר,למרות ששום דבר לא בסדר,והם יאמינו לזה,כי אני רובוט יש לי שריון ברזל נכון?
ובסוף יום הלימודים,אחזור שוב אל הבית השבור,אל בית המלחמה,אעמיד פנים שלא אכפת לי הרי אני רובוט יש לי שריון ברזל,אכנס לחדר,אוריד את השריון,אכנס למיטה ואתפרק,אני אוריד את הדבק מהשברים ואתן להם ליפול,אבכה עד שאירדם,עד הבוקר,ואז אני אשים את השריון שלי שוב….