יש לי ווידוי
יש לי ווידוי: אני רוצה להתגייס לצבא.
אני רוצה להתגייס לצנחנים או לשריון, לתותחנים או ללוחמה בפיקוד העורף. לתפוס קו או לשרת בשטחים. אני רוצה להתלונן על ימי א', לאכול בוץ בטירונות, לעשות תורנות במטבח. אני רוצה לעשות מטווחים ואחרי זה כנראה לא לירות ברובה שלי כמעט כל השירות. אני רוצה להתרגש לקראת יציאה הביתה בשבת ולבזבז את כולה בשינה, או לצפות להורים שלי שיבואו לבסיס בשבת, כדי שאבא שלי יכין שקשוקה בבגאז' של האוטו ואמא שלי תדאג לסדינים ושמיכות ואם קר לי מדי או חם לי מדי.
אני רוצה לשאול עד מתי ולהשתחרר, לעבוד, לטוס ולטייל בסקנדינביה.
אני רוצה לנגן בגיטרה עם חברים שלי, למרות שאני יודע בדיוק ארבעה אקורדים. אני רוצה להעביר דאחקות עם חבר'ה בבסיס, אולי לפגוש איזו מישהי חמודה.
ויותר מזה, אני רוצה שכולם יקבלו את זה. אני לא רוצה שאנשים יאמרו לי "חבל, היה לך כל כך הרבה פוטנציאל" או "אי אפשר להפעיל קשרים? אבא שלך אלוף משנה במילואים, בכל זאת!".
אני לא רוצה לשמוע "לא היה לך חשוב לעשות שירות משמעותי?", וגם "למה לבזבז את שלושת השנים האלה?" או "אם היית משקיע יותר בכושר היית יכול להיות בשייטת או במטכ"ל".
כל החיים שלי הייתי לא בדיוק אותו דבר. למדתי בבית ספר דמוקרטי, ולא רגיל. אז כל חיי הייתי צריך להסביר שלא – אני לא בוחר להיות בשיעור ספורט כל היום, ולא כולם הולכים יחפים כל הזמן, ולא אני לא שמאלן רק כי אני לומד בדמוקרטי!
וכמובן הייתי בחוגי סיור, ותמיד הייתי צריך להסביר למה זה לא כמו הצופים, למה אין לזה קשר בכלל, למה זה חוג קטן, למה אני אוהב ללכת עשרות קילומטרים בשיא החום של השנה עם 10 קילו על הגב במקום ללכת לים. אני גם צריך להסביר למה אני במגמת פיזיקה אבל בערך, במסגרת התיכון אבל לא ממש, איך עובדים שיעורים, אם אי אפשר פשוט לרמות.
אולי, פעם אחת בחיי אני אוכל לומר – כן. הייתי בצנחנים. הייתי קרבי. תפסתי קו, נכנסתי לשטחים, ביצעתי מעצרים, הגנתי על אזרחים, אכלתי מנות קרב מזעזעות, עשיתי ימים כלילות, עשיתי שמירות ותורנויות מטבח.
אני ממש לא רוצה לשמוע "זה לא מה שאתה חושב" וגם "אתה רק תסבול". אין לי סבלנות לדברים כמו "במודיעין יכולת לתרום כל כך הרבה!" או "חבל שלא הלכת לסייבר, אבא שלך היה יכול לסדר לך שם תפקיד מעולה!".
אני רוצה, פעם אחת, שאני אחליט לעשות משהו שהוא אולי "לא נחשב", או "לא מיוחד" או להיות במקום שאנשים יחשבו שאני לא ממצה את עצמי. אני רוצה להיות במקום אחד בו אני אומר בגאווה "כן, אני שירתתי פה" – ואני לא אצטרך להסביר את עצמי במשך חמש דקות.
אני רוצה שיתנו לי לעשות טעות.
אני רוצה להתגייס לקרבי, אני רוצה
להתגייס לצבא
תגובות (8)
*ולהשתחרר
גם אני לא יודעת מה לכתוב,להגיב לתוכן או לצורה? כי שניהם טובים מאוד.
-אני מאוד אוהבת את הדרך שבה אתה כותב,יש בזה המון כנות ופשטות.
בקשר לווידוי עצמו- איך לומר את זה בלי שזה ישמע פלצני… פשוט תעשה מה שטוב לך?xD
תודה רבה :)
למען האמת, התוכן נמצא שם בעיקר בשבילי… זה השחרור. מה שאני רוצה לשפר ושאנשים אחרים יאהבו זה את צורת הכתיבה, לפחות בינתיים.
אני חושבת שהכתיבה שלך מעולה כמו שהיא :)
אהבתי..
הכתיבה מאוד טובה ונראה לי שחלק ייקחו אותה בתור "נקודה למחשבה"
וואו!! גם אני רוצה.
מעצבן אותי שאנשים מדברים על הפוטנציאל שלי ואיך שאני לא מממשת אותו.
אני הולכת כמו אבי שגם הוא בצבא. רק רואה את השירות הצבאי.
אני בתיכון וכרגע אין לי שום יעד בגלל זה אין שום דבר שיניע אותי לעשות שינוי. כשאני אקבל את הצו הראשון תהייה לי סיבה להילחם, למען קרקל, למען המדינה.
חוץ מזה כתיבה יפה, דיברה אלי
מדבר לכל מי שתמיד "הקרוב של…".
מדבר לאנשים שמצפים מהם ללכת לאן שהם הראו כשרון קל ולא לאן שהם רוצים.
מדבר לכל מי שנתקל בסטיגמה ונמאס לו ממנה.
נ.ב. למה אתה רוצה לעשות את כל הדברים האלה? כי זה מה שאתה רוצה או כי אחרים מצפים ממך למשהו ואתה רוצה לעשות את ההפך?
לדעתי זה יפה מאוד, אבל קשה לי להתחבר עם זה אז אין לי עוד מה להגיב…