יש לי אותך אז יש לי הכל

"ענבל, את מוכנה להקשיב לי?" התחננה נועם. הפניתי לה את הגב, היא הייתה האדם האחרון שהתחשק לי לדבר איתו עכשיו. "את חייבת להבין אותי! זה החלום שלי, זה כל מה שרציתי אי-פעם! את לא מסוגלת להבין אותי?" שמעתי את הבכי בקולה. הבטתי בה במבט ארסי ויצאתי מהחדר. לא הייתי מסוגלת להיות איתה יחד בין ארבעה קירות. בוגדת. נשבענו שבחיים לא ניפרד, ועכשיו היא עוזבת אותי ככה?? היא לא מבינה שבלעדיה – אני לבד, אני כלום? אנחנו כמו אדם אחד, ככה אנחנו מחוברות. איך היא עושה לי את זה? איך היא בכלל מסוגלת להסתכל לי בעיניים כרגע?
בלי ששמתי לב רגליי נשאו אותי לבית העץ. בית העץ שלנו. טיפסתי בסולם החבלים והבטתי בקירות הצבועים. התיישבתי על השטיח הוורוד, הצמרירי ופשוט התפרקתי. לא האמנתי. לפני שמונה שנים בדיוק עמדנו כאן, שלושתנו, ונשבענו. נשבענו שבחיים, לעולם-לעולם לא ניפרד, כל עוד זה תלוי בנו. באותו הרגע באמת האמנתי בזה, אבל היום אני מבינה שזה היה פשוט שקר. שתיהן עזבו אותי, והותירו אותי לבד.
המקום הזה מספר סיפור שלם. סיפור של שלישייה. סיפור חיים. הסיפור שלי.
"אני יכולה לישון היום בחדר של מרים?" ביקשתי מאימי. "למה שלא תישני במיטה שלך?" היא תמהה. לפעמים היא יכולה להיות כל כך מנותקת, כל כך עיוורת. אפילו יואב, ה'עפיפון' של המשפחה, כבר שם לב ושאל אותי מה קרה. "סתם מתחשק לי" שיקרתי לה. "אם זה בסדר מבחינתה זה בסדר מבחינתי." היא משכה בכתפיה וחזרה לעבוד במרץ על ארוחת הערב.
בארוחה התחמקתי ממבטיה של נועם, התרכזתי בצלחת שלי והתאמצתי לשמור על ארשת פנים שלווה ורגועה. כל אותו ערב לא החלפנו בנינו מילה, אפילו לא לילה טוב. לא ידעתי להחליט אם אני אוהבת את זה או לא. עכשיו אחותי התאומה כאילו נעלמה, והיא תיעלם לעוד משך זמן ארוך. זה היה מוזר לי מאוד. זה היה שונה. אבל לא אהבתי את זה, למרות שגם לא לא-אהבתי את זה.
כשהייתי קטנה תמיד התפללתי בליבי שלא תהיה לי אחות תאומה. שנאתי את זה שתמיד השוו בנינו, שאמא הלבישה אותנו באותם הבגדים, שהתבלבלו בנינו וחשבו שאנחנו אותו בן-אדם. אז זהו, שאנחנו לא. אנחנו הפכים לגמרי; נועם שקטה ורגועה, תלמידה מצטיינת, אוהבת צבעי מים, קריאה, בלט, שקט ושלווה. אני אנרגטית ורועשת, אוהבת לשחק כדורסל וכדורגל עם הבנים, פרועה, לא מסוגלת לשבת בשקט לדקה.
"בלו," כך קוראת לי אמא מאז שהתאהבתי בספר הג'ונגל. "מה?" שאלתי בחוסר חשק. בדיוק התכוונתי לצאת לריצה ולא ממש התחשק לי לדבר עם אמא שלי. או עם כל אדם אחר. האמת שזה היה ככה כבר שבוע, מאז הריב עם נועם. היא עוד ניסתה לדבר איתי, אפילו הכינה לי את המאכל האהוב עליי וכתבה לי פתק. אבל אני סירבתי לסלוח לה. כל פעם שראיתי אותה קפצה למוחי המילה 'בוגדת'. זה מה שהיא הפכה להיות בשבילי, מאחותה תאומה אהובה לבוגדת. תוך יום אחד, בגלל כמה משפטים והחלטות.
"בואי, אני רוצה לדבר איתך." היא טפחה על מקום לידה. קפצתי שפתיים והתיישבתי באי-חשק. "נועם סיפרה לי למה אתם לא מדברות." 'או, סוף סוף נפקחו לה העיניים' חשבתי לעצמי. "אני יודעת שאת כועסת ושזה באמת קשה, הדבר הזה מוכר לי יותר משאת חושבת. אבל את חייבת לנסות להבין אותה. היא נורא מצטערת על איך שאת מרגישה, יש לה רגשות אשם כאלה גדולים שהיא שוקלת לבטל הכל." היא נאנחה, "תראי – אני מבינה אותך. אבל בכל הכנות, מה שאת עושה הוא לא בסדר. כלומר, אני מבינה שאת פגועה ואפילו כועסת. אבל תדברי איתה, תשוחחו על זה. ככה לא פותרים בעיות. את יכולה להיפגע ואת יכולה לכעוס – אבל תדברי, תשתפי. ותתמכי באחותך. היא זקוקה לך ולתמיכתך עכשיו יותר מאי-פעם," היא הביטה בי במבט אוהב וחם. זה היה לא הוגן, היא ידעה שאני לא אעמוד בפני המבט הזה. "אני אדבר איתה הערב." הבטחתי. "יופי, אני גאה בך, מותק שלי. ותזכרי שאני אוהבת אותך" היא נתנה לי נשיקה וטפחה על שכמי. יצאתי מהבית והרגשתי שהלב שלי רק כבד עוד יותר.
באותו הערב דפקתי על דלת החדר שלי עצמי במטרה לדבר על נועם, ממש כמו שהבטחתי. פתחתי את הדלת והבטתי בחדר שלי, אליו לא נכנסתי שבוע תמים. "שוב באת לעשות לי פרצופים?" הרימה נועם את מבטה מהציור שעליו עבדה. "לא. באתי לדבר." כל מילה עלתה לי במאמץ רב. כל הברה שרפה בגרוני כמו אש. "טוב. אז תדברי, אני מקשיבה" היא אמרה בקור. כנראה שהחלפנו תפקידים – עכשיו אני הייתי זו שבאה להתחנן והיא הקרה. נשמתי עמוק ופתחתי, "את זוכרת את הפעם שברחת מהבית כשאמא לא הסכימה להכין לך פיצה?" המילים יצאו מתוכי בלי שאפילו עלו במחשבתי. הרגשתי כאילו מישהו אחר אומר ומוציא את המילים מתוך גופי. "כל כך דאגתי לך ופחדתי שלא תחזרי. בסוף חזרת אחרי חצי שעה, אבל לי זה הרגישה כמו נצח." הזיכרון העלה חיוך על פניה. "ככה אני מרגישה גם עכשיו. אני יודעת שהתיכון הזה הוא כל החלומות שלך במקום אחד, ואני באמת שמחה בשבילך. אבל אני מרגישה כאילו את נוטשת אותי. אני יודעת שתחזרי כל שבת ושגם אנחנו נבוא לבקר לפעמים, אבל זה תיכון רחוק, ופנימייה. ואת התאומה שלי. זה מרגישה לי כמו שידור חוזר של אהבה…" בשלב הזה כבר לא יכולתי להמשיך. גם נועם כבר בכתה. "גם לי קשה הסיפור עם אהבה, אבל אני לא נוסעת מכאן לגמרי. אני עדיין כאן. אני עדיין אגור כאן, ועדיין נבלה ביחד, ועדיין נהיה מיי שאנחנו. אני לא הולכת לשום מקום. אני לא נוסעת לתיכון מוזיקה בנוי יורק כמו אהבה, אני נשארת כאן בארץ, גם אם זה רחוק." אמרה נועם בחצי חיוך חצי בכי.
"אני יודעת. ואני אוהבת אותך ואני לגמרי תומכת בהחלטה שלך. יכול להיות שסתם קינאתי ורציתי לשמור את כולך לעצמי." חייכתי אליה. היא חיבקה אותי חיבוק אמיץ ומלא בדמעות של שמחה ועצב.
לפתע נשמעה צרחה מהמטבח ושתינו זינקו על רגלינו לראות מה קרה. אבל קרה רק דבר טוב. אהבה חזרה. "החלטתי שאתם יותר חשובים לי מסתם תיכון." היא אמרה בהיסוס. "כנראה שנכנס לך קצת שכל לראש! איך חשבת בכלל שתשרדי שם חמש שנים?" צחקה אמא. "אני באמת לא יודעת. אבל המקום שלי היא איתכם, ועכשיו סוף סוף הבנתי את זה".
הייתי מאושרת. כמה דברים טובים יכולים לקרות תוך שעתיים תמימות? "יש לי מקום אחד שאליו אני רוצה ללכת" לחשה לי אהבה באוזן "לבית העץ שלנו."
תוך עשרים דקות ישבנו שלושתינו, כל השלישייה המקורית, השלישייה שלנו, שנולדנו יחד ונשאר יחד תמיד. גם אם אנחנו רחוקות פיזית, אנחנו מחוברות בלב. ואני תמיד אוהבת את התאומות המהממות שלי. כי הם אני – ואני הם. למרות שאנחנו כל כך שונות, אנחנו גם כל כך דומות.
וככה, כשישבנו וצחקנו בבית העץ המאובק, הייתי מאושרת כמו שלא הייתי כבר מזמן.