יש טעם? תמיד.

יש טעם? היא לא בהכרח יודעת. לא אחרי מה שקרה. המוות של שלושת הקרובים אליה גרם לכיבוי האור בחייה, לאיבוד הטעם, להימצאות בין ייאוש לתקווה.
אביגיל יצאה שבורה אחרי שנת אלפיים ותשע, השנה בה איבדה את סבתה בחודש יולי, את סבה בחודש פברואר ולאחר כמה חודשים בערב שבועות- את הסבתא השנייה שלה. כל כך מר הרגע, כקללה קוטלת אנשים. אביגיל לא הספיקה להתאבל על האחת וכבר השני נלקח ממנה. איזה חיים אלו? החיים בספק, החיים בחוסר וודאות, הירתעות מהבדידות, החיים בפחד מהמוות.
בזמנו, אביגיל ראתה את סבתא נעמי יותר מאשר את אימה שלה ולכן במותה ליבה נשבר סופית לאלפי רסיסים אותם היה קשה אחרי כן לחבר. היא ראתה את סבתא נעמי יום לפני מותה ואפילו צילמה אותה בווידאו, ווידאו אשר שימש כמזכרת מהרגעים האחרונים שלה איתה.
כל אלה עזבו, השאירו אותה להילחם לבד. יש טעם? מבחינתה כבר לא נשאר.
באותה השנה, אימה הולידה את אחיה הקטן. ברגע שראתה אותו, שמחה כראות האור שבקצה המנהרה. מלאך קטן מזיז לאטו את ידיו הקטנות, גופו מכוסה בשמיכה הלבנה של בית החולים, שיערו הבלונדיני זוהר כאור מאיר דרך ועיניו התכולות ניצתו בתקווה חדשה.
יש טעם? אביגיל קיוותה שיש. מאז אותו היום, היא הבינה שכשאובדים חיים, נוצרים חיים אחרים.
אחיה שינה לה את תפיסת עולמה אך היא עדיין הייתה שקועה באולם האפל שלה.
מה היה יכול לשנות אותה? להעיר אותה?
השנה היא התחילה לפרוח. רבים אומרים כי אולי ההיתבגרות היא זו שעשתה את המעשה, חלקם טוענים כי הכרת עולם הכתיבה והספרות עזר לה להרים את הראש ולפרוח כפי שלא העזה מעולם.
השנה אביגיל הבינה כי היא צריכה לחיות למענה ואף למענם, לנשום בשבילם.
וכעט, כשמועד המתכונת נקבע על תאריך האזכרה של סבתא נעמי היא עמדה בין דילמה קשה.
מצד אחד, המתכונת קובעת את עתידה ועוזרת לה להכיר יותר טוב את מבחן הבגרות המאיים.
אך מצד שני, האזכרה היא מועד חשוב של זיכרון, עמידה מול הקבר, תפילה, עצב ודמעות געגוע.
אביגיל פחדה מהעובדה שאם תבחר את המתכונת, יחשבו כי הלימודים יותר חשובים מסבתה.
אבל אז היא הבינה.
סבתא נעמי הייתה רוצה שתלמד.
סבתא נעמי הייתה רוצה שתהיה מאושרת.
אביגיל זוכרת אותה עם כל נשימה, בכל יום, שנייה ומאייה, למה שתזדקק ליום הזה כדי שיזכיר לה?
נשארו לה ממנה רק הזיכרונות. הפה המספר סיפורים ואגדות, העיניים הירוקות שצוחקות מבעד למשקפי המסגרת הדקה. זיכורנות משותפים. זיכרונות שנחקקו עמוק בתוך ליבה.
ועכשיו, כשכל חלקיק בגופה מלא בכיסופים רבים אל סבתה שלה היא יודעת מה התשובה.
יש טעם?
תמיד.