יש אנשים

"יש אנשים חיים."
"מה… כאלו יש אנשים אחרים?"
"המתים, לא?"
"אבל הם כבר לא אנשים, הם מתים."
"בערך, אבל תתני לי להמשיך?"
"בסדרן."
"אז יש אנשים חיים, יש מתים. יש את האלה ששונאים את כל מי שלא סובל-"
"מה זאת אומרת? מי שלא סובל כמוהם? למה?"
"זאת שאלה קשה, אנשים בדרך כלל מנסים לא לראות את הקשיים שיש בעולם.
אז בגלל זה שונאים אותם בדרך כלל."
"אה, תמשיכי."
"יש את אלה שממש לא רוצים לפגוש בסבל אז הם מנסים לחמוק ממנו."
"זה מצליח להם?"
"לא יודעת"
"בסדר."
"אז יש אנשים שאוהבים להתנהג לא כפי שהם באמת."
"והם אוהבים את זה? זה כיף? ולמה הם עושים את זה?"
"את שואלת הרבה שאלות. אני חושבת שהם לא כל כך אוהבים את זה, אבל הם עושים הכל כדי להשתלב וכדי שלא יסבלו."
"זאת אומרת שכך הם מתחמקים מהסבל!"
"משהו כזה."
"אנשים חכמים, את לא חושבת?"
"לא."
"למה?"
"כי אנשים זה דבר רע."
"המתים הם לא אנשים. אז הם דבר טוב?"
"כנראה."
"אני חושבת שאנחנו צריכת לברך אותם, כי עכשיו אין להם מסכה."
"נכון, מתים הם מתים. הם פשוט אחרים אחרי המוות."
"אז… איזה סוג אנשים הכי טוב?"
"אין כאלו, חוץ מאלו שלא משקרים לאחרים ולעצמם, כי לפחות הם מבינים מי הם."
"אז נלך לברך אותם?"
"כן, בואי. ונסביר את הדעות שלנו בהזדמנות."
ושני המלאכים עפו אל דרכם, מותירים שובל של קרני שמש.