ישר ואחרי-קצת שיניתי

לרוץ.
לנקות את המחשבות.
להביט על העצים החולפים ביעף לצידי.
להרגיש את הדמעות החמות שמציפות את עניי וזולגות בתמימות על לחיי, משאירות שובל נוצץ אחריהן.
לרוץ יותר חזק.
לברוח ממנה.
מהדמות בברדס השחור.
העצים עכשיו ממש רצים כנגדי,
אני מעט מרחפת.
לברוח ממנה, מהדמות ההיא,
החשוכה בין הצללים.
חובשת ברדס.
ומכאיבה,
צורבת כאש.
הדמות שבה מוחבאים כל הדברים שאני הכי שונאת.
לצרוח חזק.
ולשמוע דממה.
לרוץ, לרחף כמעט.
לברוח, רק שלא תתפוס אותי.
שלא תתקרב אלי.
לראות את הדמות מתקרבת מולי,
נועצת עניים אדומות.
לחזור על עקבותיי.
אך הדמות כבר שם.
נשענת היא בנוחיות לגזע עץ עתיק,
להביט סביבי בבהלה.
כל הדרכים חסומות מאותה דמות.
עשרות כפילים של הדמות.
של הברדס השחור.
ליפול ברכות על הריצפה,
להתקפל לתוך עצמי.
למשוך את הרגלים אל בית החזה.
להניח את ראשי על ברכיי.
להיכנס לתוך המרחב הקטן הבטוח שלי,
בין רגליי.
החום ההודף אותי שם.
הרגש מוכר,
רגש של בית.
להרים את ראשי.
לראות אותה שם.
בודדה.
כל כך פגיעה הדמות.
היא אחת.
יושבת לבדה,
כמעט כמוני.
אני קמה רגל אחרי רגל.
כך גם היא.
אני לא מביטה בענייה.
רואה שרגליה מתאימות את צעדיי.
אני מרימה את ראשי ובו בזמן גם היא.
מרימה את ידי,
גם היא מרימה את שלה.
בוחנת באותו מבט שאני בוחנת אותה,
אותי.
אני נוטלת את ידי, וכך גם היא.
אני מתקרבת ורוצה לגעת בה,
לפגוע בה.
אני מתקרבת צעד אחרי צעד.
היא איתי.
עד שאנחנו עומדות כל כך קרוב.
אני מושיטה יד אליה,
והיא מושיטה כנגדי.
מגעה חלקלק.
זרם מטפשת בפרקי אצבעותי.
אז אני מושכת את ידי אחורה.
ומכה חזק בדמות.
קול נפץ נשמע,
הזכוכית התנפצה.