ירדו המים

"קומי", אחי העיר אותי בעדינות, "תעברי לחדר ילדים, אנחנו נוסעים", ישר קמתי. זהו, זה הזמן. ירדו לה המים, עמדתי המומה ומנומנמת במסדרון, רואה את אשתו של אחי נושמת כמו בטלביזיה, "זהו, זה, אחחחח, זה קורה, פפפ, פפפ,פפפ, חשבתי שיהיה לי זמן להתקלח, אולי אני אתקלח? פפפפ,פפפ, מה אני אלבש? אני לא יודעת מה ללבוש" ענתה ששאלתי אותה מה קורה.
"מה זה משנה מה תלבשי? את תלדי הרי בלי בגדים" אמרתי, וחשבתי לעצמי שזה לא הזמן לבדיחות, בכל מקרה היא גם מהבנות שהכל נראה עליהן מכובד. כל פעם שהלכתי במסדרון דרכתי על המים. נזכרתי ששאלתי את אחי מה לעשות אם אני אהיה איתה לבד שיירדו המים והוא אמר "תעשי ספונג'ה" ותיארתי לעצמי שזה לא הזמן להביא את המגב ולהתחיל לנקות. חיבקתי את אחי, "מזל טוב אח שלי, יהיה בסדר, אל תילחץ" אמרתי, הוא נראה לחוץ, שכח שהם עברו את זה כבר פעמיים.
"תודה נשמה" הוא אמר, "יאללה ממי", הוא אמר, "כן כן יאללה הנה פפפ, פפפ", זה היה מרגש. אחד הילדים התעורר, "אמא", הוא אמר, "כן נוני, אמא ואבא הולכים להביא את התינוק", חשבתי שזהו, הוא יתחיל לבכות עכשיו אבל הוא הבין ובהה בקיר ושהם הלכו הוא רק אמר "אני רוצה עוד מים".
רצתי להביא לו.
שכבתי במיטה בין שני האחיינים שלי. כיסיתי את המים שירדו גם על המיטה באיזו שמיכה שלא השתמשו בה. תמיד חשבתי שכשיורדים מים זה כמו מן מפל כזה מטורף, בסוף אני רואה שזה פשוט שלולית.
להירדם אני כבר לא אצליח. חשבתי לעצמי במיטה. הלב שלי דפק מהתרגשות והתחלתי להתפלל. חשבתי על שם שקשור לעקשנות מתוקה של תינוק שכבר חודש אומרים מעליו "זה צריך לקרות כל יום" והוא בשלו.
פתאום זה עלה לי, "שליו", "שלווה". איזה שם מתאים.
נזכרתי בלידה שנוכחתי בה לפני שנתיים וחצי. בנשימות, בקושי, במיילדות, בדלת שנפתחת ונסגרת, באפידורל שנגמר, בעוד קצת, עוד קצת ובסיום היפה, הילדה הכי יפה בעולם.
חשבתי כמה זה מרגש, וכמה ברגע שזה קורה, רק שמחה עוטפת אותך, לא "מה יהיה? ואיך נכלכל? וחסכונות ומינוסים, רק שמחה. ילד חדש בא לעולם, אלוהים מחייך.
פעם אחרונה שאחי העיר אותי באמצע הלילה היתה במלחמת המפרץ, "קומוווווווו, אזעקההההההה", הוא אמר, ואני הקאתי בכל הבית מחרדות. ועכשיו, הכל הרבה יותר…
פשוט הרבה יותר…
שליו