ילד יפה / חלק 1 **טריגר
תמיד הייתה תחרות סמויה,
אולי לא סמויה מדי.
כולם רצו להיות התלמידים הכי טובים.
למצוא חן בעיניי ראש הישיבה,
בעיני המשגיחים.
התלמיד הטוב ביותר הוא זה שזוכר הכי טוב, ששולף הכי טוב, שעונה נכון, שהכי אוהב את אלוהים.
ואני יכול לחתום אפילו היום,
שאני, מכולם, הכי אהבתי אותו.
בצניעות,
בביישנות.
הבטחון שלי בא מהשקט, מחוסר הספק באמונה שלי.
היו מעט פעמים שקרה שמשכתי תשומת לב, שלא במכוון. הציק לי שהם לא ענו נכון, אף אחד מהם.
״לא, זה בעירובין, אמר רב יהודה שלוש מחיצות…״
מלמלתי לעצמי בשקט, אפילו לא תכננתי להעיר להם. קראתי לעצמי, בזמן שהם רבו ביניהם.
שלושתם בהו בי.
עם הזמן כל הכיתה לטשה בי עיניים, והפכתי לחביב על הרבנים, המשגיחים והסייעים.
בזמן שלאחרים חיטטו בכיסים, ועצרו בין מעברים כדי לוודא שלא מחביאים כל מיני דברים טמאים, אותי אפילו לא בדקו.
אם לא הייתי התלמיד הכי טוב, אז הייתי בטופ 3 בכיתה.
ומשכתי תשומת לב, תשומת לב שלא רציתי.
הייתי נשאר עד שעות לילה מאוחרות, הרבה אחרי השקיעה, הרבה אחרי שהתחלף לו היום.
הייתי מהיחידים שנשארים עד שעות כל כך מאוחרות.
האמת? לא נשארתי כדי להתחרות, או כדי להיות טוב יותר מכולם.
פשוט שנאתי את הבית.
שנאתי להיות מוטח בקירות, במשקופים, שנאתי שהוא היה מצמיד אותי לקיר וחונק אותי לשברירי שניות ארוכות. שנאתי שהוא קרא לי סקרעקראוו.
דחליל.
כבר בגיל 12 הייתי מעל 175 סמ.
זה לא הועיל לתשומת הלב שלא חשקתי בה.
כל מילה, סטירה,
וכל נשימה, בעיטה.
נשמתי יותר מדי פעמים את האבק מהשטיח בחדר.
וזה בתמורה, נאלץ לטעום מהדמעות שלי, יותר מדי פעמים.
אז נדמתי.
הישיבה הייתה המפלט.
ככה חשבתי.
ח בטבת, התשס״ד.
זה היה יום לפני בר המצווה שלי.
השמש כבר שקעה, והתחלף לו היום.
הסתכלתי לצדדים, וראיתי את לייביש ויענקי מתעפצים על הספרים. כהרגלם.
האותיות התחילו להתערבב עד שהארמית הפכה כבר ליידיש ולהיפך.
היה רגע שעצמתי עיניים לכמה שניות, ופקחתי אותו מהר בבהלה.
העייפות כבר השתלטה, ואפילו לייביש ויענקי כבר הלכו הביתה, בלעדיי.
״ילד יפה, הגיע הזמן ללכת הביתה״, המשגיח אמר לי.
הסתכלתי אליו, קלטתי, וקמתי מהר, הכנסתי את הדברים לתיק ובאתי לצאת.
״רגע, שכחת משהו לא?״
המשגיח קורא לי.
הסתכלתי עליו מהצד השני של החדר הגדול.
הוא מסמן לי לחזור לחיבוק.
זה היה מוזר, מאוד.
דידתי בחוסר חשק והוא חיבק אותי וליטף לי את הראש.
ובסוף הסניף אותו, כמה פעמים.
״שיער זהב ששומר על מוח מזהב״. הוא חייך והמשיך,
״אתה יודע שאתה ילד יפה, נכון?״
הוא חייך, תפס לי את הפנים, ונישק אותי בפה.
אני קפאתי.
לקח לי זמן להגיב, ולברוח.
לברוח למקום שירד מגדולתו מהמקום הכי שנוא עלי, למקום השני הכי שנוא עלי.
תגובות (0)