ילד בעייתי

קודם, חשוב לי לציין, שזה לא סיפור. אני לא מתחילה לכתוב לכם פרקים או איך שהדבר הזה לא פועל. רק… צריכה לפרוק את את מה שיש לי על הלב מול מישהו. או משהו, ליתר דיוק. בעצם, מולכם..? שיהיה.
זה תמיד עזר לי לכתוב את הבעיה שלי.. גם לכם, אני מניחה, תולעי ספרים שכמותכם.
יש את הילד הזה… שתמיד הציק לי…
הו הו, לא. לאט לאט, זה ממש לא הכיוון שלי. אני לא מחבבת אותו, אפילו לא קצת. אין לי *שום* רגש של חיבה כלפיו. צאו מנקודת ההנחה הזו ואל תזלזלו במילה ממה שאני כותבת. חוץ מזה.. יש לי חבר שאני מאוד אוהבת.
אז, אני כותבת במיוחד בשבילך, אתה יודע שאני מתכוונת אליך…
אתה הרסת לי את החיים.
אבל שיקמת לי אותם.
הרסת לי את החיים, כי היית הקש ששבר את גב הגמל. הטעות המטומטמת שעשיתי איתך, של להתווכח איתך ב1 בלילה בקבוצה של הכיתה, על דבר כל כך דבילי.. כשידעתי ב100% שאני צודקת, כי למה לעזאזל כל כך קשה לך לתת לי תשובה לשאלה שנתנו בשיעורי הבית?! אתה יודע שלך קל יותר, שאתה מבין יותר באנגלית ממני. למה התעקשת שאני רמאית? למה השפלת אותי מול כולם? ובכל זאת המשכתי לריב ולהתווכח, למרות שכבר בשלבים ראשוניים של הוויכוח הייתי צריכה להזכיר לעצמי,
שאני רבה עם ילד בעייתי.
תמיד רבנו. אף פעם לא ככה.
אני בועטת בקיר בטון. הוא עבה, הוא קשה, והוא אטום. לא קולט. לא זז, לא מתפשר, ומקובע על רעיון אחד. למלא את התפקיד שמלכתחילה ניתן לו,
לחסום כל אחד אחר שרוצה לעבור דרכו.
זה אתה, והייתי צריכה להגיד לעצמי את זה עוד בהתחלה, לפני שנשברה לי הרגל,
לפני שאיבדתי את השפיות.
אחרי שממילא המצב שלי היה רגיש, אחרי שנכשלתי בשני מבחנים באותו היום, אחרי שנפרדתי מאקס שלי, בתקופה הכי עמוסה בשנה…
זו הייתה טעות. וזו גם אשמתי על שנתתי לה לקרות.
אבל יש לי הרגשה שהכל לטובה. שזה רק כדי לתקן אותי.
נכון, אתה גרמת להתפרצות הזעם הקטלנית הראשונה שלי, היא הייתה בקנה מידה עצום והרסני..
נכון, אז בכיתי כמו מטורפת ויצא לי החשק לחיות, קרעתי דפים ממחברות, קיללתי, צעקתי, ראיתי רק שחור, שברתי חפצים…
וכן, אני יודעת שזה מחורבן שאתה לוקח חלק ניכר באשמת המצב הבריאותי הנפשי הלקוי שלי,
ושבגללך שמו אותי על טיפות להרגעה שיש להן טעם של דלק וקליפות תפוזים (ולפרוטוקול, אם זה לא היה ברור מספיק, אני לא אוהבת אף אחד מהם),
ושאחרי המקרה שלנו נשלחתי לאיבחון והוגדרתי כנערה עם בעיות קשב וריכוז, אז גם ריטלין אני לוקחת דיי באשמתך,
ושבעקבות הכל אמא ואבא משלמים מידי חודש מזה מעל 7 חודשים מאות שקלים על טיפול פסיכולוגי בשביל הבת הבעייתית שלהם,
אני יודעת.. אני יודעת עד כמה חירבנת לי על החיים ואפילו את התחת שלך לא ניגבת.
למען האמת, קשה לחשוב על "אבל" אחרי הנאום הזה, אפשר להגיד ששכנעתי את עצמי ש.. אתה פשוט מזיק לי, בעודך חלק מחיי.

אבל בזכותך, גם למדתי לשלוט בעצמי.
שזה בסדר לטעות, שזה אנושי,
שלכולם הצרות שלהם…
שאם אני ארצה, אני אוכל להתעלם ממך לגמרי, להיות הרבה מעליך. להיות במקום טוב יותר ממך, במקום בו מבינים שזה חסר טעם.
גם הבנתי, שלולא אתה לא הייתי מכירה את החבר הנוכחי שלי, שעושה אותי מאושרת, שהוא האדם הראשון והיחיד שאני באמת אוהבת ללא תנאי.
הבנתי שאתה פשוט אידיוט. אידיוט עם בעיות.
אני לא נותנת לאידיוטים עם בעיות לשבש לי את החיים, לא כשהם טובים כמו עכשיו. לא כשאתה כל כך לא ברמה שלי.
והרגשתי צורך עז לכתוב את הסיפור על איך נעשיתי משוגעת, אבל לא לזרוק לפח לשם שינוי. רציתי שיוכלו לקרוא.. מבלי שידעו שזו באמת אני ויבינו שאני משוגעת.
היי אתה,
אתה הפכת אותי למשוגעת שאני.
אני שונאת אותך על זה אבל לא יכולה שלא לחשוב על עד כמה אני מודה לך.
ולפעמים,
לפעמים אני תוהה איפה אתה נמצא עכשיו… אחרי הפצצה הזאת שקרתה בנינו.
אם הרסיסים לא פגעו רק בי.
מאז אנחנו לא בקשר. התרחקתי ממך כמו מאש ועודני מתרחקת.
חבל לי שאתה לא יודע עד כמה שינית את חיי, ילד בעייתי.