ילדים ביסודי וטוסט גבינה משולשים

כשהייתי קטנה, היה לי חבר. היה לי חבר אחד והוא היה פשוט חבר.
כשהיינו קטנים, באותה כיתה ביסודי, תמיד הביאו לו להפסקת אוכל טוסט גבינה משולשים.
הוא תמיד הביא לי את שאריות הגבינה האלה? מכירים? החלקים האלה שנוזלים מחוץ לטוסט בזמן שהוא בתוך המכשיר, הקריספיים האלה שמתפוצצים לך בטעם מלוח נעים בפה.
משום מה הוא לא אהב את זה. תמיד תהיתי לעצמי למה, וגם כשהסביר לא… זה לא ממש עזר.
זה היה כל כך מזמן, הזיכרון הזה נחקק כל כך טוב בראשי, לא נראה לי שאי פעם אשכח את זה.
באה לבית ספר, נכנסת לכיתה, מצפה להפסקה ואז מתעלקת עליו במשך חמש דקות עד שהוא מביא לי את מבוקשי.
זה היה נחמד, אני זוכרת שהוא גם בא אלי פעם אחת. אני לא חושבת שמאז היה לי ידיד כלשהו שבאמת נפגשתי איתו מחוץ לשעות הלימודים. היינו קטנים ותמימים, והכל נראה כל כך יפה וורוד מסביב. כל היום רק צחקנו, ואני זוכרת אותו, ממש רק בשלוש שנים הראשונות שלי ביסודי, הוא היה ילד כל כך טוב. כל כך מצחיק, כל כך נחמד. אולי היה לי עליו קראש קטנטן כזה, אבל הייתי קטנה. לא חשבתי על זה בכלל.
ואז הגיעה כיתה ד', ומשום סיבה נראית לעין (טוב, כמובן שהייתה אחת, אבל כולנו סרבנו לקבל אותה) ערבבו את הכיתות. ואותי השאירו, אבל הוא עבר.
פתאום קלטתי כמה חברה משפיעה על אנשים.
בשנה הראשונה עוד דיברנו, צחקנו, באתי לכיתה שלו בהפסקות וכמו תמיד, דרשתי את הגבינה שלי. אבל אז, בכיתה… ה', הקשר שלנו התחיל להתרופף. שמתי לב שהוא נהייה קצת… גס(?) יותר. הוא התחבר עם אנשים שלא נהגתי לדבר איתם או חיבבתי במיוחד. בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני מרגישה אשמה שניתקתי איתו את הקשר בהדרגה. אולי קצת פחדתי מהשינוי הזה שהוא עבר. אולי המחשבה הזאת של "אוי, הוא כבר לא איתי בכיתה" קצת הבהילה אותי.
הייתי רוצה לחדש איתו את הקשר, אבל עברו כבר קרוב לעשר שנים. שמעתי שמועות שהוא הפך לערס. אני לא רוצה להאמין להן, אבל זה קשה כשראיתי אותו בעצמי כמה פעמים אחרי וכן… נראה שהוא השתנה המון.
מי אמר שהוא בכלל יזכור אותי?
זה קצת עצוב, ואני די פחדנית.
כשהיינו קטנים פשוט היינו אנחנו. היום? היום אני רק מייחלת לחזור להיות תלמידת כיתה ב' בבית ספר יסודי, לצחוק בהפסקות ולהציק לחבר טוב שייתן לי קרישי גבינה מטוסט משולשים.