ילדה קטנה

ילדה קטנה.
כזו ששואלת, סקרנית וצמאה למידע. כזו שתיגש בחיוך תמים לפתרון כל בעיה. כזו שלא תייחס חשיבות רבה לאיך היא נראית בהשוואה לאחרים או בדמיונה. כזו שתגרום לסובבים אותה לצבוט בלחייה הרכות. כזו שתתגנב בלילות למטבח במורד המדרגות, תטפס דרך קרני האור המועטות אל ארונות רמים המטילים אימים רק כדי לנגוס בחתיכת שוקולד טעימה ומנחמת. כזו שתתבייש מהוריה שיכעסו-מדוע אכלת את זה או את ההוא? כזו שתתגנב שוב ושוב, תרצה להסתיר עוד ויותר מזה. כזו שתחשוב לשארית חיה שאוכל מנחם, והוא זה שיעזור לה להיחלץ מכל בעיותיה. ילדה קטנה, כזו שמכתיבים לה מה לעשות כל הזמן והיא רק רוצה לשבור את המוסכמות והחוקים. כזו שלא אכפת לה משטויות כמו לימודים. כזו שמתרוצצת בגנים בצהלה ובצחוק מרגש. כזו שאוהבת את הוריה, והם אוהבים אותה פי שש. כזו שמביאה אור וטוב לכל מקום שהיא נכנסת אליו. כזו שפשוט מחייכת, וזה מספיק. ילדה קטנה- כזו שלא ממש משנה לה מה אומרים עליה, כמה , למה ואיך.

כן, זה מה שאני זוכרת מהתקופה הטובה ההיא. היא אכלה הרבה- אהבה אוכל, והיא עדיין אוהבת. הרי אוכל לא יאמר לך 'השמנת, את לא חושבת שכדאי לך להפסיק לאכול?' או 'די, כמה את אוכלת?' ולא יסתכל לתוך עינייך במבט משפיל של 'את עושה לי בושות, תפסיקי לאכול כל כך הרבה'.
הילדה הקטנה הזו מתחילה להתבגר, להפסיק להיתמם, לראות את הרע. הילדה הקטנה מתחילה להבין ש-'אם את לא רזה-את לא שווה.' הילדה הקטנה מתחילה להתלבש יפה יותר, ולהבין שהבחור בו היא מאוהבת? לא יאהב אותה בחיים, כי היא לא לטעמו. בגיכוך קל הייתי אומרת לה- 'ילדה קטנה, לא אכפת לו מבפנים, הוא מסתכל רק על מה שבחוץ.' והילדה הקטנה הזו הייתה יפה, אבל טיפה שמנמונת. ושוב, הבינה שהבחור לא יאהב אותה יותר והמשיכה להתבגר. היא כבר לא חושבת שלימודים זה שעמום ויודעת שידע הוא כוח וכדאי לה להשקיע. אז היא לומדת ומנסה ככל האפשר, עד שלאחר שהאהבה החד צדדית שלא צלחה אז, נשחקה, וכעת הגיעה לה אהבה חדשה. התכתבות אינטרנטית, בקטע די מסוכן. הוא מאוד נחמד ובעל אותם תחומי עניין, והוא רוצה להיפגש איתך. כתבת לו 'אני אוהבת אותך' כהתבדחות קלה(למרות שבכל צחוק יש טיפת אמת), ואולי מחשבה על- מה הוא יענה לכך? והוא אמר שתצטרכו להיפגש, ואת- ילדה קטנה, שמבינה שאם את לא רזה, את לא שווה, ושלא אכפת לו מהפנימיות-אלא מהחיצוניות, ילדה קטנה שרוצה לחוות אהבה דו צדדית, אמיתית, כנה ויפה- הולכת, עושה כושר, אוכלת 'נכון' ומרזה. מרזה בשבילו, או אולי בשביל האהבה.
אתם נפגשים, ובסוף הוא אפילו מבקש להתנשק. סירבת בנימוס ובגיחוך, ולמרות חוסר הביטחון שהיה לך תחילה על 'מה הוא יחשוב?' הוא התגבר עם מעבר כל דקה נוספת בפגישתכם הקסומה. זהו, זה מוגדר רשמית,לאחר כמה פגישות- ואתם 'חברים'. הוא אוהב אותך, ואת- הו כן, כמה שאת אוהבת אותו.
ופה ושם את גם שואלת אותו אם את לטעמך, חיצונית כמובן. הוא מהסס, מחשש לפגיעה בך ואומר שאת מושלמת בדיוק כמו שאת! בפעם הראשונה זה כך, וכך גם בפעמים הבאות, עד לפעם אחת בה מתגלים הסודות. הוא מגלה לך שהוא אוהב ישבן כזה, ובטן כזו…כמובן שהוא לא בדיוק כמו שיש לך. הוא מספר פה ושם על איזו מישהי יפה שראה, ואת, ילדה קטנה- רק רוצה להתאים עצמך לאותה אשה, כי את רוצה שהוא יאהב אותך, ולא אותה. ואת יודעת שלא תוכלי לשנות זאת, לא תוכלי להיות אותה אשה- ומתחילה לבכות ולהתייפח, ילדה קטנה, שלא  מבינה שהיא טובה מספיק, איך שהיא, בזכות עצמה. והנער חוזר ואומר ש'את מושלמת בדיוק כפי שאת!' או 'אל תשתני לעולם', אך את יודעת בתוך תוכך, ילדה, שהוא אף פעם לא יאהב את הגוף שלך ב100%. תמיד יהיה איזשהו פגם, איזשהו גוש שומן, שערה שוררת, או נקודת חן-שלא תמצא חן בעיניו. סירבת להאמין שהוא חושב שאת היפה מכל, סירבת להאמין שיש מישהו שאוהב אותך כל כך חזק, כל כך כנה, אמיתי, פתוח ובטוח. ואת יושבת עליו, עירומה ופגיעה מכל, שהוא שוכב שם עם התחתונים שלו ואת מרגישה נחותה, ורק מריצה במוחך על כמה שאת צריכה להשאיר את הבטן שלך בפנים ולשמור על יציבה נכונה, למרות שהבטן מעט רופסת וכאשר את 'רוכבת' עליו קדימה ואחורה הגוף שלך זז, ויחד איתו השומנים- בבטן, בידיים, בחזה וביריכיים.
כן, את נותנת לעצמך להינות מעט אך המחשבות האלו רצות במוחך:'מה הוא יחשוב עליי?', 'האם הוא ימשיך לאהוב אותי למרות כל זאת?', 'למה לא התאמנתי קשה יותר?', 'למה אני לעזאזל לא רזה יותר?' ותהיות שונות בקשר ל'גופך הנורא'.
התבגרת עוד מעט, ילדה, והכרת את הפמיניזם- ואולי אפילו התחלת לאהוב את עצמך טיפה יותר. כמובן שזה אינו מתקרב לתקופת התמימות שלך, אך זה טוב שכעת את מודעת לכל. את אוהבת את החלק הזה של גופך, ואת החלק ההוא… הו כן, ואת זה במיוחד. ואז את קמה יום למחרת ומסתכלת במראה, והופ- דעתך משתנה. את מסמנת לך בטוש מחיק ירוק או אדום, אני זוכרת זאת רק במעורפל- קשקשת על כל חלק בך אותו שנאת. שוב, שנאת. שנאת את עצמך כל כך באותו יום. איקסים בגדלים שונים סומנו על רחבי הגוף, על חלקיו המגוונים שרק זעקו 'הצילו, אני רוצה לאהוב את עצמי'. ועד היום הילדה הקטנה הזו רוצה להתאים עצמה לכל מיני מוסכמויות אותם קבעה החברה. אפילו אם היא אומרת לעצמה כל יום כמה שהיא יפה ומדהימה, וצריכה להיות גאה בכל צלוליט ובכל קפל שיש לה בגוף. אפילו אם היא קמה בבוקר וחושבת שהיא יכולה לזכות בתחרות 'מיס עולם', בוקר למחרת היא תקום, ותבחן את גופה שוב. היא תבין שהוא לא כמו שהיא הייתה רוצה שיהיה, כמו שאחרים רוצים שיהיה. אין לה ישבן קטן ומוצק, ולא 'צדדים' בעלי פחות עובי. הבטן שלה לא שטוחה, ואין לה 'רווח' בין הרגליים. שריר ה'מלח פלפל' די רעוע, ובתנוחות מסויימות רואים מעט 'סנטר כפול'. ואני מקווה ילדה, שביום מן הימים באמת לא יהיה לך אכפת מכל זה, אלא רק ממה שבפנים- כי כך, את מראה לכל הגברים כמה פתטיים פתטיים הם וכמה טפשיים. שתדעי ילדה, אהבתי אותך אז, ואני אוהבת אותך היום- באותה מידה. את זו שצריכה להחליט אם להסתכל על כך בעין של ילדה תמימה או בעין של נערה מקסימה מלאת פגמים וחן, בדיוק כמו שאת- או, בעצם, אני.