ילדה, השתיקה לא שווה זהב

שכבתי על הספה מקובצת, ויליאם כיסה אותי בשמיכת צמר נעימה. חייכתי חיוך קטן ודמעה קטנה זלגה על הלחי שלי.
"מה קרה?" שאל בקול רך
"כלום" השבתי בקול צרוד
"בבקשה טיפיני, תני לי לעזור לך, מה קרה?"
"כלום, אני עייפה. לך לישון, אני אהיה כאן"
"בסדר טיף, לילה טוב" אמר ונשק לי על המצח, הוא הרים את שמיכת הצמר וליטף את ידי בעדינות.
רק כשהוא עזב הרשתי לעצמי לבכות למרות שידעתי שהוא עדיין לא נרדם. בכיתי עד שלא נשארו לי דמעות ואז בכיתי בלי קול, אחזתי בבטני וניסיתי בטיפשותי לקרועה אותה מעלי בפרץ זעם ותסכול.
ידיים חזקות אחזו בי במשך כמה שניות ואז הוא חיבק אותי וליטף את ראשי הדואב.
"ששש, הכל יהיה בסדר טיף. אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" אמר בקול מרגיעה וליטף את ראשי. הדמעות חזרו למרות שלא רציתי בהן, הוא אסף אותי אליו והרגיע אותי.
"די יקירתי, הכל יהיה בסדר, מה קרה?" שאל שוב
לא עניתי, רק המשכתי לבכות וכשנגמרו שוב הדמעות רק בהיתי בחלל, איך לומר את זה? איך?
"אונס" לחשתי
"מה?" שאל בהפתעה
"אנסו אותי בסדר?" צעקתי עליו "זה מה שקרה! מרוצה!"
"אוי טיפיני, לא ידעתי"
"עשיו אתה יודע" לחשתי ונפלתי ברפיון אל בין זרועותיו, אלו שהגנו עלי ושמרו עלי ושהיה לי אתם עתיד עד שזה קרה.
הוא נשא אותי אל המיתה וכיסה אותי בשמיכה. ירדתי אל השקט המבורך, זה שהשכיח את כל מה שקרה לי, פשוט רציתי לא לזכור כלום!
למה זה כזה קשה? למה?
החשכה ניקתה את כל המחשבות מראשי, את כל הדאגות. רק שקט ושלווה בשינה.