"ייהרג ובל יעבור"

בס"ד
לחץ, בעתה, שחור.
אפשרי לצאת, תלוי מה עומק הבור.
נפלתי חזק, התאהבתי קשות.
ולה? לא אכפת.
ממש ממש לא.
מצידה שאמות ומצידה גם שלא.
היא הרי צריכה ממני רק דבר אחד,
שלמות.
לא יותר ולא פחות.
לא מכילה טעויות.
לא מעוררת ספקות.
כל טעות תשולם.
על כל חוק שהפרתי יש קנס, מחיר.
אני?
מה אני?
עפר ואפר.
כלום, כלום, כלום.
שום דבר.
שום עניין.
שום יקום.
ככה היא תמיד אומרת. כלום.
והלילות ארוכים ואני סחוט.
מרוקן ממציאות.
והיא שוב חוזרת.
"עוד אחד ועוד אחד.
כולם נופלים.
מתים.
נובלים.
רוצים הכול.
עושים כלום.
ריקים ופוחזים כקליפת השום.
לא אני!
וכך גם לא אתה" היא אומרת.
"אתה צריך להיות מושלם, לא יותר ולא פחות.
פשוט כך, מושלם"
כל נפילה, מעידה, טעות.
הכול נגבה מימי בחיים.
ולה לא אכפת כלום.
אפילו לא זה שיומי האחרון קרב בצעדי ענק.
כי אני כלום. ואני טועה.
כל הזמן. כל היום.
ועכשיו טעיתי, טעות חמורה.
לא הייתי מושלם כמו שאמרה.
"ייהרג ובל יעבור"
בספר החוקים הארוך החקוק בליבי.
היא חרצה זאת.
עם איזמל ומסמרים, תלתה שלטים.
"ייהרג ובל יעבור".
ועברתי, כי אני אנושי.
זה נכון?
גם היא אנושית הרי.
פשוט כלפיה היא עצמה סלחנית.
רק לי אסור ליפול,
רק לי אסור למעוד.
לטעות. אחרת אמות.
והרי אני לא רוצה למות.
נכון??
האם אפשר לצאת מכזה שחור?
האמת, זה תלוי בעומק הבור.