יחסים משתנים

הכרתי את ליטל לפני 4 שנים.
הכרנו ב"תנועה".
בהתחלה היחסים בינינו היו מוזרים.
בקושי דיברנו, אחד לשני שלום לא אמרנו.
אך משהו בתוכי אמר לי בפגישה הראשונה, שהיא אחת מיוחדת במינה.
שבועות עברו בדיבור מזלזל,
מדברים אחד עם השנייה לעתים רק כדי לקלל.
אבל בעצם אולי גם בשיחות אלו היו ריגושים,
הרגשנו שדברים משונים קורים.
יום אחד היא אמרה: "אני זקוקה לעצה."
רגע של רצינות תקף אותה.
ידעתי שבזה הרגע הגיעה ההזדמנות המיוחלת,
להראות לה שאני מקשיב לה, מייעץ ודואג לגרום לה להרגיש מיוחדת.

שכחתי לציין שלליטל עיניים כחולות בצבע תכלת. שיער חלק ובלונדיני, פניה לבנות לעתים היא נראית חיוורת.
חיוך כובש עם גומות בלחיים,
צחוק כובש שיכול לפתוח את שערי שמיים.

התחלנו להתקרב יותר ולהעריך זו את זה.
כל חיבוק של פרידה היה מחמם ושווה.
לא אשכח את הפעם שסיימנו את השנה המשותפת הראשונה של ב"תנועה".
רבנו מעט וההרגשה הייתה לא נעימה.
לפתע היא אמרה לי בנועם:
"אל תתרחק ממני לעולם".
ידיה כרכו את צווארי והיא התקרבה.
ממש הרגשה של חום ואהבה.
חיבוק ידידותי שאומר הרבה, חיבוק כזה שהרגשנו את הלבבות פועמות בחזה.

אין על ההרגשה הזאת של קירוב בין שני לבבות.
שני לבבות של אנשים שהיו זרים, וכעת הם חברים טובים.
אך דבר אחד אל לנו לשכוח,
שיחסי מדריך-חניכה לא יכולים לפרוח.
לכן נשארתי רק עם זיכרונות מתוקים.
איך עברו כבר 4 שנים?!