יומן מסע

עמדנו שתינו, אני ואת, באמצע היער. יער שלכאורה נראה שקט, פסטורלי ויפה, אך מראה עיניים לפעמים מטעה.
פשוט עמדנו כך, בדממה, בלי לומר מילה. ישנן פעמים שבהן השתיקה מדברת.
המחשבות שעברו לשתינו בראש היו זהות, והבנו אחת את השנייה בלי לומר מילה.

ההרגשה שהייתה אז, כשעמדנו באותו היער, הייתה מחניקה. הרגשתי איך שהלב שלי מתמלא ברגשות, שלא הצלחתי להכיל, עד שהדמעות הציפו את שתי עיניי.

ודווקא באותם רגעים קשים, של עצב וחוסר תקווה, התעטפנו שתינו בדגל המדינה, דגל ישראל, כדי להזכיר לעצמנו מהיכן באנו ובגלל מה אנחנו יכולות להתעטף בדגל המדינה שלנו בגאווה.
עמדנו ביחד, מחובקות, עם דגל ישראל ואני חושבת שזהו רגע שלא אשכח לעולם. אותה תחושת ניצחון על השחור התעוררה שם, שאני זוכה לעמוד על אדמה מהולה בדמו של עמי, עם דגל ישראל, ועם חברת אמת שנמצאת לצדי גם ברגעים הקשים.

זהו רק חלק אחד מיומן המסע שלי, שכתוב וחקוק אצלי בלב.
באופן פיזי, מסע נגמר. אך באופן רגשי? הוא רק מתחיל.
זהו מסע של התבגרות, של למידה, של הערכה. מסע שיוצאים ממנו עם שאלות:
מי אני?
איך אני מתנהגת אל הסובבים אותי?
מה באמת חשוב בחיים?

שאלות שאני מניחה, שעליהן אקבל תשובה, בהמשך המסע.