יומן יקר שלי

יומן יקר שלי, מחר זה היום הראשון של השנה החדשה.
כיתה י'.
אני כבר ממש גדולה.
כל החברות שלי ממש מתרגשות, אומרות שזו השנה בה יהיו לנו הרפתקאות.
אמא אומרת שגיל 16 זה הגיל הכי יפה של החיים, ושאני כל כך הולכת להנות בו.
או, כמה שהיא טועה.
אף אחד לא יכול להבטיח לי שאני אשרוד עד גיל 16. כן, לשרוד. אנחנו רק שורדים את החיים, לא משהו מעבר.
סיפרתי לך על זה יומן פעם, שהגעתי למסקנה שהחיים הם עבדות.
תמיד יהיו לנו מחוייבות, גם כשלא יהיו לנו באמת מחוייביות כן תהיה לנו מחוייבות כלפי הגוף שלנו, להאכיל אותו, להשקות אותו, לנקות אותו להיענות לכל גחמותיו.
אתה זוכר, שבעצם העולם התבלבל וקורא לתשוקות הגוף "רצון".
זה מגוחך מהיסוד, אבל אני לא אמשיך לרשום על כך כי כבר דיברתי על כך בעבר.
אני רוצה לספר לך שאני רועדת פה, כן, רועדת.
כיתה י' מפחידה אותי.
מאד.
ולאו דווקא בגלל הלימודים, אלא מה שהכיתה מסמלת – עצמאות.
אני יכולה לפתוח חשבון בנק, לקבל עבודה (כי בינתיים לא ממש רוצים בגילאי 14-15), תעודת זהות, ההורים יותר סומכים עליי וככל הנראה זו השנה בה יהיה לי חבר ראשון – אני אמורה להתרגש מזה? זה לא מפחיד? איך אנשים לא פוחדים? איך מתמודדים עם המעבר הזה? אני יודעת שאני ילדה בוגרת, מאד, תמיד אמרו לי את זה, אבל הרגע הזה שגם החוק יראה אותי כבוגרת, זה מפחיד אותי, ואני רועדת מהמחשבה שזה כל כך קרוב, כל כך קרוב…
אני אכתוב בך אחר כך יומן, שוב פעם יש לי את הדקירות בלב.
לחץ מעצבן.