יום שישי הגיע

יום שישי הגיע…
אין כמו יום שישי- אווירת השבת, ניחוחות התבשילים, עשן הטיגון, העיתון הגדול שנוצר במיוחד ליום חופש, כזה שלא תוכל לקרוא באמצע שבוע באוטובוס בדרך לעבודה או לשים בתיק לרגע פנוי שיזדמן.
שישי זה משפחה, כמו שנהוג להגיד אצלי בבית ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" אז נכון את העופות אני לא מכניס לתנור ועם הסלט והטחינה הביתית אני סומך על אחותי, אבל כמידי שישי בבוקר תמיד שוכחים משו ואז אני נכנס לתמונה, ״לירן תעלה להביא חלות לקידוש״ צעקו לעברי, על מנת לא להאריך במילים לא אכתוב על ה-4 פעמים הנוספות שקראו לי להועיל לקום מהספה ולעלות לסופר השכונתי להביא את החלות.
העפתי מבט על הספידומטר לפני שהאטתי, המחוג הציג 95 בכביש עירוני שהמהירות המותרת הינה 40 קמ״ש. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה באותו רגע, צעיר וטיפש שכזה.
פחות משנייה אחרי ראיתי איש לבוש מדים כחול כהה מנופף בידיו, הבטתי במראת הצד ואם היה לי ספק אז הניידת עם הצקלקה הבהירה לי את התמונה הגדולה.
האטתי את רכבי תוך סימון הוינקר הימני, הנמכתי כמעט כדי כיבוי את הרדיו, נשמתי עמוק, את פעימות הלב שלי יכלו לשמוע עד הקצה השני של העולם. רעדתי חצי מהלם וחצי מאי ספיקת דם למוח.
השוטר סימן לי בידו לדומם את מנוע הרכב- וכך עשיתי.
בעודו פוסע אליי תהיתי איך הגעתי למצב הזה, לא הספקתי לחשוב יותר מידי ונקישות עוצמתיות על חלוני הוראו לי לפתוח את הדלת. מבט חודר וקצר של השוטר אל עיניי מילא את פניי זיעה קרה שעטפה אט אט את כל גופי.
״יש סיבה שאתה נוסע במהירות כזו?״ פנה אליי. ממאמץ רב לחשוב ולהגיד את הדבר הנכון השתהיתי ארוכות.
״אתה מבין בכלל את המשמעות?״ הטיח בי השוטר תוך כדי הנפת היד הימנית שלו שנעלמה מעיניי ורק בום גדול ששמעתי מיד אחרי קטעה אצלי את חוט המחשבה והחזיר אותי למציאות.
״אין לי מושג מה להגיד ל..״ לא הספקתי להשלים את המשפט והשוטר שאל ספק האשים אם אני יודע שמיד בסוף הרחוב יש גן ילדים ובית ספר ציבורי. ויתרתי מלספר לו שכן ולמדתי שם עד לא מזמן.
היה לי קשה להאמין שנקלעתי לסיטואציה כזו.. הצגתי לבקשתו חוגר כתעודה מזהה ורישיון נהיגה.
״מיהרתי! כנראה שלא הייתי ערני מספיק למהירות שנסעתי״ אמרתי.
״אני מתאר לעצמי..״ סינן לעברי השוטר ועלעל בפנקס של הדו״חות.
בן זונההה כל החיים נהגתי בזהירות ועכשיו? דווקא בשבת?! איפה כל הפושעים שצריך לעצור שהוא מתעסק איתי!! ידעתי שאני אשם אבל קיוותי בתוך תוכי שזה לא יגמר ככה.
הנעתי את הרכב, שיביא לי כבר את הדוח, שום דבר לא עניין אותי מלבד לברוח משם.
דפיקה קלה על שמשת הרכב קטעה את הרהוריי. הסבתי את פניי וראיתי את השוטר הרשע מסמן לי להוריד את החלון כשבידו דף מקופל. פתחתי כדי חריץ קטן, פרט לדף שום דבר אחר לא יכול לעבור דרך שם. השוטר השחיל באיטיות את הדף ופסע חזרה אל הניידת, ודבר לא אמר.
סגרתי את החלון, הנחתי את הדף על המושב לצידי ועצמתי את עיניי, תחושה של חוסר חשק והרגשה רעה היכתה בי.
שפקחתי את עיניי הניידת כבר לא הייתה שם.
פתחתי לאט את הדף שהשוטר העביר לי, לא היה זה דוח רגיל. זה לא היה דוח בכלל, אולי הוא טעה בנייר?! ואז קראתי..
״חייל יקר, לפני 5 שנים הייתה לי בת אחת, האמת שגם עכשיו יש לי בת, אבל אחרת. יש להן אותו שם, אותם תחביבים, גם היא אוהבת לשתות חלב חם, לגבי שאר הדברים אני לא יודע אם הן אותו דבר, אין לי מושג אם הבת החדשה שלי אוהבת לבנות ארמונות בחול, לרכב על אופניים לנגן בגיטרה ולשיר. לבת החדשה שלי אין את היכולת לעשות זאת.
אתה ודאי מנחש שהיה זה נהג שנסע במהירות מופרזת שגרם לביתי היחידה להפוך לנכה. הוא לקח לי בת ושלח במקומה אחת אחרת. אז אנא ממך חייל תיסע בזהירות, תעזור לי! ילדה אחת איבדתי אל תעשה משו שאאבד אותה שוב ״
הרמתי את מבטי מן המכתב נותרתי לשבת נטוע במקום עוד דקות ארוכות. והדמעות זלגו מעיניי..