יום הזכרון… סיפור אישי

אני בחיים לא ישכח את היום הזה…
הייתי בת 6 ילדה קטנה, הלכתי למטבח לשתות, ואז ראיתי את אבא שלי נכנס הביתה, הוא עמד בסלון כשאמא שלי מחבקת את זרועו בצד ימין כשדמעות זולגות על פניה וכל המדים שלו (בצד שמאל) מלאים בדם. אני זוכרת שלא ראיתי אותו כמה זמן (בערך שבועיים, אני לא זוכרת בדיוק), נבהלתי והתחלתי לבכות. שאלתי אותו מה קרה, הוא סיפר לי שהיה עכשיו מלחמה (מלחמת לבנון השניה ב-2006, הוא לוחם קרבי בגולני) והוא אמר לי שחבר שלו נהרג במלחמה והוא לא רצה להשאיר אותו למות, אז הוא הרים אותו על כתפו… אני זוכרת שבכיתי המון. ועד היום, עברו 7 שנים, וכל שנה אנחנו מסתכלים בטלויזיה ובטקסים (שאומרים תשמות של החיילים) ורואים את השם של החייל (חבר) שאבא שלי הרים…
אלו אנשים שיוצאים למלחמות וחלקם לא חוזרים. בזכותם יש לנו מדינה ששומרת עלינו ומגינה עלינו. ובזכותם אנו לא מפחדים להסתובב ברחוב, ולא מפחדים לטייל בכל הארץ. כי יש לנו צבא חזק. הצבא הכי טוב בעולם!
ותפקידנו הוא לזכור את מעשה גבורתם…