יום הזיכרון…
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה…
תמיד הייתה בשבילי משמעות רבה ליום הזה, הערכה אינסופית לאנשים שבשבילם קיים היום הזה, אבל היום? היום אני מהצד השני, מהצד הכואב, מהצד שבשבילו יום זיכרון הוא יום בשביל שאר העם, אני לא צריכה יום בשביל לזכור אותך, אני זוכרת אותך תמיד, כל יום, כל שעה, כל דקה, כל שנייה, אני חיה ונושמת אותך, כל דבר מזכיר לי אותך, כל השירים, הסיפורים, המכתבים, כל מה שקרה היום מזכיר לי אותך. אז היום?! היום הזה הפך לבעל משמעות כפולה עבורי היום כולם יכירו בך כגיבור, כולם ידעו שליאור שלי הוא מושא להערצה. היום בצפירה אני מצטרפת לשאר המשפחות שפניהם של יקיריהם עולים להם בראש. היום בצפירה זה שישים שניות שמוקדשות אך ורק לך, ובכללי כל היום הזה הוא שלך, נועד לך. במכתב שהשארת לי אחרי שהלכת כתבת שאתה הלכת גאה ושמח, גאה שיצא לך למות בתור מישהו ששירת את מדינת ישראל, ושמח שלפחות הצלחת למלא את תפקידך. תמיד אמרת שאי אפשר לברוח מהגורל וכנראה שהגורל שלך היה למות כגיבור. כל היום חשבתי עליך, חשבתי על זה שאחרי השנה הזאת אני גם הולכת למלא את תפקידי הצבאי וחשבתי גם על כמה שאני מפחדת. זו פעם ראשונה שילדה בת 17 חווה את המוות מקרוב כל כך. היום בטקס בבית ספר בחרו בי כדי להקריא את שמות הנופלים בעיר. הייתי בטוחה שאני יצליח לעמוד בזה, להישאר חזקה, אבל כנראה שזו הייתה בקשה מוגזמת מידי כי כשהגעתי לשמך בידיעה ששנה שעברה ישבת פה לידי בתור חייל שגאה לשרת את מדינת ישראל, לא הצלחתי להוציא אותו מפי, לא רציתי להוציא אותו, מנסה להתכחש אבל בתוך תוכי יודעת שלעולם לא תחזור. מה שנשאר ממך זה רק זיכרון. בסופו של דבר לא הייתה לי ברירה אלא להקריא את שימך. השם שהכי בלט לי ברשימה, גיבור אחד מעל כל הגיבורים שנמצאו ברשימה. אחרי שהקראתי את שימך כולם פתאום פקחו את עיניהם כדי לראות איך אני מגיבה לזה, כולם תמיד אמרו שאנחנו הזוג הכי יפה בבית ספר. אתה היית אחרון ברשימה, הסתכלתי על כולם וכולם הסתכלו עליי, מה שיצאה לי זו רק דמעה קטנה ובודדה שיצאה מעיניי שמנסות להחזיק את שאר הדמעות אך ללא הצלחה. העיניים שלי היו היום כמו ברזים, הן כל כך שרפו מכול היום הזה. כל היום חשבתי על כמה שאני מפחדת, שתכף גם טורי יגיע לשירות הצבאי, פחדתי שאני צריכה להמשיך בחיי, צריכה להמשיך בדרכך, פחדתי כל כך מהמוות אחרי שראיתי אותו כל כך מקרוב, פחדתי מהחיים האלה, פשוט נמאס לי שאנחנו צריכים לפחד כל כך כדי לחיות בארץ הזאת, להקריב את הערך הכי חשוב שקיים- ערך החיים.
תמיד אהבנו את השיר הזה אבל מאז שהלכת פתאום השיר הזה קיבל משמעות גדולה, פתאום כל מילה ומילה קמה לחיים… "שם בהרים שמעל הכפר שלנו יש שם גן של שושנים, מחר אצא לי השכם בבוקר עם ציוץ הציפורים, אביא לאהובי משם פרח משדה האדומים, אדע אני שלו והוא שלי לעולמים. ירדתי מההר לכפר שלנו בשערי שושנים, אך אהובי לא בבית שקט בין החדרים, שם בנהר של הכפר שלנו אהובי בלילה לא חזר, מצא לו אהובה אחרת וליבי נשבר. הו, אלוהים תעשה שיבוא, מחכה ביום ובלילה. לא אין לי כוח שעוד יום יבוא, שושנים עצובות והוא לא פה, שושנים עצובות והוא לא פה."
אני רוצה לספר לך שהיה עוד משהו ששבר אותי, זוכר את החייל הבודד? הוא גם נפל בצוק איתן. קראו לו שון כרמלי, וכתבו עליו שיר. היה משפט שהכי תפס אותי בשיר "… ובחורה עם דגל שלא ברור למה היא בוכה בלי להכיר אותך". המשפט הזה רק מראה לנו כמה אנחנו עם מאוחד, היום אלו היו שישים שניות שכולם חושבים אותו דבר, מרגישים אותו דבר, בלי מחלוקות או ריבים, אלה שישים שניות שכולם מתאגדים לכבודכם, עומדים, שותקים, חושבים, ומכבדים אתכם. כי מגיע לכם המינימום כבוד הזה של שישים שניות כדי להראות לכם שלא שכחנו ולא נשכח יותר לעולם!!!
אז אני רוצה להגיד לך ולכל מי שהיום הזה מגיע לו- תודה!! תודה שבזכותכם יש לנו מדינה, תודה ששמרתם עלינו, תודה שבזכותכם כל העם חוגג היום בערב עצמאות, תודה לכם על מי שאתם ועל מה שהייתם. פשוט תודה. אני רוצה להגיד גם שאני מצטערת, אני מצטערת על זה שבשביל לתת לי חיים אתם הייתם צריכים להקריב אותם. אתם פשוט גיבורים בכל מובן המילה.
אז לכול הגיבורים שלי יהי זכרם ברוך, במותכם ציוו לנו את החיים, ה' יקום דמכם ת.נ.צ.ב.ה.
תגובות (0)