יום בהיר של חורף

היי. קוראים לי גיא. אם אתם חושבים שאני ילד מיוחד שאני כותב את השם שלי כדי שתגידו: אה,
זה גיא ש… אז אתם טועים. אני לא ילד מיוחד. לא קרו לי דברים מרגשים אף פעם. אני רק יודע שאני טוב בכדורסל ושאני רוצה לעסוק בזה. יש לי חוג כדורסל ביום חמישי באולם שרחוק מהבית
שלי. כדי להגיע אליו אני צריך לנסוע עשרים דקות באופניים. אז זהו,זה אני. אז נתחיל.
יום חמישי אחד ירד מבול. אני לא צוחק,זה היה מבול ענק. כמובן שלא יכולתי לנסוע באופניים
אל החוג. חשבתי וחשבתי ובסוף אמא שלי הציעה שאני אסע באוטובוס. הסכמתי. לא באמת היה
אכפת לי לנסוע באוטובוס. אחי הגדול איתי אמר שהוא ילווה אותי לתחנת האוטובוס ואז יעלה על
האוטובוס שהוא במילא צריך לנסוע בו. הלכנו בשתיקה רועמת ולבסוף הגענו. עליתי על האוטובוס ונופפתי לאחי שנעלם מעבר לפינה. הנסיעה עברה טוב ושום דבר מעניין לא קרה.
רק לקראת סוף הנסיעה קרה דבר שלא יכולתי לשכוח. הנהג עצר בתחנה שהייתה קרובה מדי לאולם,אז נשארתי באוטובוס. אחר כך ירדתי בתחנה שהייתה רחוקה מדי מהאולם. לא הייתה לי ברירה. הלכתי ברחוב הצר ולפתע הגיחה מכונית ו…ספלאששש. המכונית השפריצה עלי.
אחריה הגיעה עוד מכונית ו…..ספלאשששש. אחר כך עוד אחד ועוד אחת. ספלאשששששששש,
ספלאשששששש. הייתי רטוב עד לשד עצמותיי. אמרתי לעצמי: את הנסיעה הזאת לא אשכח.