יום אחד זה יקרה…

היה היה מושב קטן בדרום הארץ.
70 משפחות בסה"כ.
אי שם בסוף שנות השבעים נתברך המושב כולו ו-15 משפחות ציפו לילד.
בזה אחר זה נולדו בשנת 1980 15 תינוקות.
8 בנים ו-7 בנות.
גדלו התינוקות והפכו לחברים טובים.
הם שיחקו יחד באותו הגן,למדו באותו ביה"ס,חרשו יחד לבחינות הבגרות וחלק מהם אף שירתו יחד בצבא.
הם היו זה לצד זה לאורך כל החיים.
ואז הגיעו בנות ובני הזוג.
והחתונות.
15 חתונות תוך שנתיים וחצי.
כולם נישאו והקימו בתים.
ואז,הגיעו הילדים.
14 ילדים תוך שנתיים.

ואז הגיעו הילדים השניים.
ולחלקם גם הילד השלישי.

ורק זוג אחד נותר מאחור.
רק חבר אחד מקבוצת החברים נותר לבד.
רק עם אשתו.
למרות שהוא היה השני להינשא.

כשחבריו הביאו את הילד הראשון,כולם צחקו איתו,שאלו אם הוא זקוק להדרכה,דחקו בו "להתחיל לעבוד".
כשחבריו הביאו את הילד השני,כבר לא ממש צחקו.
רק ברכו אותו,בקרוב אצלך…
והוא רק עמד מהצד חובק את אשתו ורואה איך כל חבריו הופכים למשפחה כשהוא נשאר בשניים.

בברית של התינוק ה-28 ישבו כולם לשולחן ארוך וגדול.
כולם דאגו שהילד יאכל,שלא ישתולל.
שלחו אותו לשחק וביקשו לעצמם רגע קטן של שקט כדי לשוחח ולצחוק עם חבריהם.

והוא,שבא רק בזוג,עמד מהצד ורק ייחל לעצמו רגע של רעש.
רגע שבו הוא יצטרך לדאוג לכך שהילד לא ילכלך את החולצה החגיגית.

הוא ביקש לעצמו רגע של נחת,בו יפסיקו לדבר על הילדים,הגן,הלידות
וידברו על כל נושאאחר כדי שגם הוא יוכל להשתתף מבלי להרגיש לא שייך.

הוא ביקש לעצמו לעמוד עם כרית הסאטן הלבנה,עם תינוקו הפצפון.
הוא ביקש לעצמו את הברכה,את 5 המילים שהוא כבר כל כך רוצה לומר

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"

אמן.