יא שמנה

אלך כמה שנים אחרונה, השנים הראשונות שבהם אני זוכרת את עצמי.
מהר מאוד הכרתי את המילה "שמנה". אני זוכרת את דודה שלי ובעלה, יחד איתי, בגיל שנתיים לכל היותר, והוא מקניט אותה ושואל אותי אם גם אני חושבת שהיא שמנה. זה היה מן מופע תאטרלי שחוזר על עצמו שוב ושוב, שבו היא הייתה מביימת סצנת בכי ומחכה שאני אענה "לא".
בתקופה ההיא לא באמת ידעתי למה הוא מתכוון, אבל ידעתי שזה מושג שמבטא משהו שלילי, וכל כך אהבתי אותה שלא ידעתי על מה אני עניתי "לא", העיקר שלא ידבר אליה לא יפה, גם אם הוא דובר אמת.
כמה שנים אחר כך, אח שלי גם התחיל לקרוא לי שמנה. שמנה שמנה שמנה.
לא הפסיק לצבוט אותי, לצחוק עליי, לנפח את הפנים שלו ולחקות אותי אוכלת. לצחוק עליי שאני קטנה ממנו, אבל גדולה ממנו.
מפליא, כבר בגן הגדרתי את עצמי כשמנה מן המניין, מסתכלת על כל הבנות כשיושבים בריכוז, עוברת אחת אחת, בוחנת גם את הילדה הכי מלאה ומרגישה כמו חרא. מרגישה שגם עליה התעלתי, עכשיו אני הילדה הכי שמנה בגן.
בערך בכיתה ד', משהו כזה, כבר היה לי חזה של אישה.
נראתי כמו אישה, הייתי גבוהה יותר מכל המחזור שלי. כבר לא הייתי ילדה, התייחסו אליי כאל בוגרת.
אז מזה בעצם להרגיש ילדה, להיות תמימה כמו ילדה? לא יודעת, אף פעם לא הייתי.
לא הספקתי לעכל את השינוי בגוף שלי ואת המילים המכוערות מהסביבה החיצונית, וכבר קיבלתי מחזור, טיפונת מוקדם מידי (10?).
הכאפה הבאמת כואבת הייתה כשלא האמינו לי כשעניתי מה הגיל שלי, כל כך התביישתי… זה היה לכרסם את עצמי מבפנים בכל פעם שתפסתי גבר פוזל לי לפטמות. בפנים צרחתי שאני רק בת עשר, אבל כלפי חוץ שתקתי, והם הרשו לעצמם לגשש, לבהות או להתחכך בי.
ניסיתי להשטיח לעצמי את החזה בכל דרך אפשרית, אבל כלום לא עזר.
כופפתי את עצמי כל כך כל הזמן כדי לנסות להתחבא, עד היום אני מנסה לתקן את הגב הזה.
לא היה לי באמת איך להתמודד עם זה, פשוט ניסיתי לעודד את עצמי, כתבתי בכל חור אפשרי שאני הכי יפה, בכל העולם כולו, וזה באמת עזר, באמת באמת, אבל רק לתקופה.
הפסקתי עם זה ברגע שפעם אחת אחותי גילתה את זה וגיחכה, שאלה אם אני רצינית שאני כותבת את זה. הבנתי ממנה שאני טיפשה ומכוערת. שמנה, כרגיל.
והנה הופ. טאדאם! לא נותרה לי ברירה, סילקתי ממני כל מילה רעה, לא נתתי לאף אחד לחדור, לטוב ולרע.
כשירדו עליי, משכתי כתפיים. אמרתי לעצמי שזה נכון, אני שמנה, נו ו…? תזדיינו.
זה בסדר. ובעצם… הם סתם מגזימים, אני לא באמת כזאת שמנה.
למרבה ההפתעה, גם זה לא שרד, וכל מיני טריגרים מהסביבה שוב גרמו לי להרגיש לא בסדר.
כשעברתי לחטיבה ופתאום שמעתי בנות רזות שמתלוננות על המשקל שלהן ("אמאלה אני שוקלת 36!!! שמישהו יוריד ממני את הצמיגים האלה. אני פרה!!!"), שמעתי על מה משמין ומה לא, שמעתי את אימא שלי מנסה לגרום לי להבין שכדאי לי לוותר על הביס הבא.
אני אף פעם לא אשכח את הקושי הבן זונה הזה ללכת לחנויות, כי כל כך התביישתי. תמיד היה שם מישהו שגרם לי להרגיש לא טוב עם המראה שלי, שזה מבגר אותי, שזה משמין אותי, שאני מכוערת, שאלוהים אני כבר במחלקת נשים.
מה לא פאקינג אמרו.
כל כך הרבה מידע לא רלוונטי נכנס לי לחיים. פשוט… חבל.
כמובן שזה המשיך וגם בתיכון למדתי להשוות את הגוף שלי לבנות אחרות, ושוב נתתי למוח שלי להתעוות ולחשוב שאני השמנה של בית הספר.
הלוואי שהייתי מה שעשו ממני וכל הסבל הזה היה מוצדק. גרמו לי לשנוא את עצמי רק בגלל שלושה קילו מיותרים, וגם זה בקושי. החברה שלנו כל כך דפוקה, בולעת רק שדופים.
מפליא2, עם השנים ירדתי במשקל, אפילו יותר מידי. לא אפרט למה ואיך (פשוט קניתי לחם של 34 קלוריות ולא של 35. תודו לי אחר כך, נשמות), אבל גם כשירדתי במשקל, זה לא הספיק. עדיין הייתי פגומה, עדיין ידעו לומר לי מילים מגעילות.
אמרו שאני חולת נפש, אמרו שאני מרעיבה את עצמי, שבטח לא אהיה אימא לעולם כי אני אנורקסית. בסדר, אז אמרו.
שוב, מה לא אמרו לי?
אני עכשיו מבינה שלא משנה מה, החברה שלנו כל כך דפוקה שכבר לא משנה מי תהיה, היא אף פעם לא תקבל אותך. יצרנו מודל מושלם, ושכחנו שזה אפילו לא הגיוני לדרוש מעצמנו להיות משהו שלעולם לא נוכל להיות, לא משנה מה וכמה נעשה כדי להצליח.

אני רואה פה כל כך הרבה פוסטים של בנות ששונאות את עצמן בגלל המראה החיצוני שלהן ונמחץ לי הלב.
מספיק לי שאת קוראת את זה, רק כדי לומר לך שאת האוצר היפה שלי ושאני אוהבת אותך. אני לא רוצה להישמע טיפשה פלצנית (נמנעת מזה בזמני הפנוי, יו נואו), אבל אני באמת מתכוונת לזה מכל הלב שלי.
ולא אכפת לי אם היום בבוקר לא הצלחת להיכנס לג׳ינס שאת הכי אוהבת, לא אכפת לי אם את שמה עלייך חמישים גוונים של מייקאפ כדי להסתיר את עצמך, לא אכפת לי כמה פעמים אמרו לך שאת מכוערת – את באמת באמת יפה בשבילי. את מספיקה, את מעל ומעבר.
את רק חושבת שאם תרדי כמה קילוגרמים הכל יהיה קל יותר. זה לא נכון, רק להפך.
זה אף פעם לא מספיק ותמיד יהיו רזות ממך, יפות ממך ומוצלחות ממך, ובטח ובטח שתמיד יהיו את האנשים שידעו להכאיב לך.
ממש קל לחפש איפה את לא בסדר, איפה את צריכה לשנות בעצמך, אבל אם את גבר וקוראת לעצמך אחת שמשיגה את מה שהיא רוצה, נראה אותך אוהבת את עצמך, נראה אותך חזקה. ממש לא נראה אותך הורגת את עצמך בחדר כושר ובוכה שאת עדיין לא שם.
במקום לקרוא כל כתבה על איך יורדים חמש קילו בנשימה תנסי טיפונת להרים לעצמך, עם כמה שזה קשה.
תרגישי יפה.
תהיי גרסא טובה של עצמך, עם מה שיש. אל תנסי להיות יפה כמו איקס וואי זד.
אין כאן מתכונים, אין מדריך, אין שום דבר. זה נטו את, לעבוד עם עצמך ולהאכיל את עצמך בזה שאת מספיק טובה.
אם את פוחדת שאף אחד לא ירצה אותך, אז הגיע הזמן להחטיף לך כאפה ולגרום לך להבין שהגבר שלך (או האישה) יאהב אותך כמו שאת.
מי תרצה גבר שיאהב אותה בגלל איך שהיא נראית (כל אחת, לצערי)? אם הוא רוצה אותך בגלל המראה שלך, זה לא יחזיק מעמד, הוא כנראה אהבל ולא בשבילך.
עוד תראי שיבוא יום ויאהבו אותך באמת, ואת תהי כל עולמם, ואם אני לא מספיק משכנעת, שימי לב שגם האנשים שמעולם לא חשבת שיתחתנו – התחתנו. כל אלה שהגדרנו מכוערים, מצאו את עצמם עם בן/בת זוג בסוף הדרך.
אל תפחדי, הכל יהיה בסדר. הכל יגיע, בזמן שלו. גם כשאת נופלת ולא אוהבת את מה שנראה לך במראה, תזכרי שגוף הוא רק בית. ומה שווה בית ריק?
תכילי את עצמך. רק אז תוכלי באמת לקבל אהבה ותמשכי אהבה, ואני מדברת בתור אחת ששמעה את המשפט הזה בכל פעם שהייתה בזוגיות והתכחשה לו (כי איך יכול להיות שהמשפט הזה נכון אם בסופו של דבר אני נאהבת בעוד שאני שונאת את עצמי? הפלא ופלא, כל קשר שלי בסוף נהרס מאותה הסיבה).
נכון שזה הולך להיות מאבק שאולי לא יגמר, אבל לא מוותרים מראש כי המלאכה מרובה.
לאהוב את עצמך לא עולה כסף, בעוד שלשנוא את עצמך עולה לנו יותר מידי.