טניס

לפני ארבע שנים פחות או יותר אחותי הקטנה נרשמה לחוג טניס. באותה תקופה בדיוק פרשתי מחוג התעמלות קרקע, מאוד רציתי להמשיך ואף זכיתי ב3 מדליות בשנה אחת! אך אף לא אחת מחברותיי המשיכה בחוג. אני בספק אם אוכל לשכוח את הרגע ההוא, נכנסתי יחד עם אימי למגרש בכדי להחזיר את אחותי מהאימון הראשון, כאשר הפנתי את מבטי הצידה ראיתי את שני המאמנים הנוספים משחקים על המגרש, גיא וורד. לא יכולתי שלא להסיר מהם את עיניי, ראיתי את המחבט פוגש את הכדור בתנועה כה פסטורלית אך רב גונית. "אולי אני גם אנסה?" אמרתי לאימי בעודי שקועה במשחק. היא חייכה, ראיתי שהיא אהבה את הרעיון. לקחתי את המחבט ואת סל הכדורים ופניתי לקיר החבטות שניצב ממש מאחוריי. פצחתי בשרשרת מכות, כמובן שלא צלחתי כל כך בחבטות רצופות אך ככל הנראה האנשים שנכחו במגרש התפלאו מאוד. "תירצי להצטרף לאימון של אחותך?" שאל המאמן גיא שהפסיק את המשחק.
"מאוד!" עניתי בשמחה, אין ספק שאעשה הכל בכדי לחוש את אותה התחושה שוב. אין לי מילים לתאר אותה, זו תחושה של "ווינריות", מין הרגשה של אם אעשה את המקסימום אכבוש את העולם ואף אחד לא יצליח לנצח אותי. תמיד אהבתי לנצח, יש כאלה שאמרו עליי שאני פרפקציוניסטית, אך מבחינתי ההנאה היא להצליח במשהו, כי אם לא כך ממה עוד אפשר להנות?
האימון הבא היה כעבור יומיים, הגעתי אליו מאושרת יותר מתמיד. הכל היה כל כך נעים. לאחר מכן נשארתי בטניס יחד עם אימי ואחותי במשך שעתיים וחצי בכדי לשחק על הקיר ההוא, אותו קיר אשר גרם לי לחוות בפעם הראשונה את התחושה המיוחדת. נרשמתי לחוג יחד עם אחותי, זו הייתה שנה מדהימה ומלאת חוויות אך בסופה קרה לי דבר נורא, אולי זו הגזמה קלה אך אין ספק שהשנה הבאה שינתה את חיי. בסוף השנה הודיעה אמא שאנו עומדים לעבור דירה. "מה?! לא אוכל להישאר בטניס?!" השבתי במהרה, זה היה אחד מהדברים החשובים לי ביותר אז. "ביררתי את הנושא, יש אימוני טניס מסודרים ביישוב החדש" ענתה לי אמא, הרגשתי שאכפת לה ממני, שהיא יודעת מה חשוב לי ודואגת לכך. הייתי מאוד עצובה, גרתי 10 שנים בישוב הקודם שלי, קשה לעזוב סביבה כל כך מוכרת ולמרות זאת ציפיתי מעצמי לחשוב בצורה הגיונית, מה הטעם להיות עצובה? האם זה ישנה משהו? הרי עוברים דירה בכל מקרה וזו לא החלטה שלי, לכן צריך לעזוב הכל ולהמשיך הלאה.
בשנה הראשונה בישוב החדש הייתי באימוני טניס פרטיים, אחותי פרשה ולא הכרתי ילדים ששיחקו. מאוד פתטי מצידי להגיד את זה אבל-זו באמת תחושה של בדידות, החוויה של היחד בקבוצה תורמת מאוד, שכולם נמצאים בחוויה משותפת, בתרגילים הקשים יותר וגם במשחקים. לאחר חודשיים באימונים פרטיים החלטתי לעשות הפסקה קצרה, לא האמנתי שאפרוש לחלוטין, יצאתי לחפש שותפים למשחק. חלפה לה עוד שנה ובשנה השנייה בישוב החדש מצאתי חבורה של בנות בעלות ותק כמו שלי בדיוק. הכרנו, הצטרפתי לאימונים שלהן וכיום הן החברות הטובות ביותר שלי, על אף שרק אחת מהן נשארה עימי באימונים. הילדה ההיא עליה כתבתי את הסיפור "מלאך", פרשה בשנה השנייה, היה לי מאוד קשה עם כך מה שגרם ל"ריב" קטן בינינו, אך עדיין לא הייתי מסוגלת לכעוס עליה, יש אנשים שפשוט אי אפשר לכעוס עליהם ואם הם עשו לך משהו רע? כנראה פשוט מגיע לך.
כיום אני מסיימת את השנה הרביעית בטניס, אלה היו ארבע שנים מופלאות, גדושות בניצחונות,
הפסדים וחיוך שלא יורד מהפנים. התחושה אינה נעלמה, לאחוז במחבט ולתת את המכה לכדור זה דבר מרגש בכל פעם מחדש…