חתונה אז והיום

חתונה אז והיום
חתונה נושא שתמיד ריתק אותי ועדיין .

כלה לבושה לבן ,חתן לרוב בחליפה בצבע נוגד ואולי מתנגד

עוגת קרם גדולה ולא תמיד אכילה .מוסיקה,אוכל וחופה.

אותי חופה תמיד מרגשת..

ואני, ילדה נערה ,בת 18 שנה, התחתנתי בשמלה לבנה ,
קצרה אותה קיבלתי אז בהשאלה,

הייתי קיבוצניקית ולראשונה בחיי התאפרתי ונעלתי נעלי עקב לרגלי .

בקושי הצלחתי לצעוד בהם לחופה .

ולרקוד ..לא ידעתי לרקוד כלום חוץ מריקודי עם,

בעלי לימד אותי לרקוד שני ריקודים, לפני החתונה,
תארו לכם כמה מצחיק זה היה.

בקושי הולכת וכבר רוקדת עם נעליים על עקבים גבוהים, הרגשתי כמו ברווזה,

רציתי סנדלים כאלה שהרגליים מכירות, את לא יכולה, המעמד מחייב, כך אמרו לי,

ואוכל? אצלנו היו על השולחות כריכים מכל המינים,וזה היה המון ומיוחד.

שירים -היו שירי ארץ ישראל היפה.זאת של פעם, אפילו הורה רקדו בחתונה שלי .

הגיע טנדר מלא חברים מהקיבוץ והם עשו שמח.

אלה היו ימים אחרים.

ימים פשוטים, ימים בהם האנשים היו עדיין צנועים.

לימים כשילדי כבר נישאו היה הכל כבר אחרת, התרגשות גדולה אחזה בי, יותר מאשר בחתונתי,

בחתונתם כבר לבשתי מחלצות. אפילו התאפרתי ולרגליי נעלי עקב נעלתי..

בחתונות של היום מביאים קטרינג ושפים שמכינים מעדנים, וכמויות של מאכלים שלא נאכלים,

כבר לא רוקדים טנגו , ולא ריקודי שנות השישים, שקטים ורגועים,

אלה מוסיקה מחרישת אוזניים מתנגנת לה , והצעירים מקפצים כמו תיישים על רחבת הריקודים.

אנשים לא מדברים. פשוט לא מצליחים, רק אוכלים ואוכלים עד שכמעט מתפוצצים,

מכנסיים וחגורות משחררים, ומחכים כבר למתי הולכים ,בקושי מחכים לקינוחים.

בגלל הרעש, ,שלדעתי ,הסבתאית, מקלקל את החתונה והחברה קוראים לזה-

חתונה שמחה-כן, כך היום שמחים הצעירים ברעשים וצילצולים.
אז והיום הכל, כל כך שונה ואחר- העיקר שיהיה במזל טוב.