חתול

אני יושבת לבד,
אני לא אמורה להיות כאן עכשיו,
אני רוצה לצאת מכאן,
מהכלא הזה שנקרא ״בית ספר״.
יורד גשם,
וקר לי.
אני יושבת מתחת לסככה.
דמעות של עצב נוזלות לאט לאט,
עוברות את העין,
עוברות את האף,
עוברות את הפה,
עוברות את הסנטר,
ונופלות על הקפוצ׳ון המוזנח שלי.
כובע הגרב שאני כל כך אוהבת מחמם אותי.
אני מחבקת את הרגליים שלי.
יללות קטנות של חתול בוקעות מהשיחים,
יללות כל כך תמימות ומסכנות,
כיאילו הוא אומר,
״אני לבד,קר לי אני צריך מישהו שיחבק אותי״.
כמוני.
אני קמה ומרימה גור חתולים קטנטן, מהשיחים שכולו רטוב ומסכן.
הנחתי אותו בעדינות על הקפוצון שלי וניגבתי אותו, הוא רעד.
חיממתי אותו בתוך הקפוצון שלי וליטפתי אותו פתאום הרגשתי יותר טוב.
ואני חושבת שגם הוא,
ואז הבנתי,
שהוא בדיוק כמוני.