חשבתי

שכבתי במיטה ימים. שעות על גבי שעות, קמתי רק בעת הצורך.
חשבתי, וישנתי, וחשבתי, וישנתי שוב, וגם לא נרדמתי במשך חלק מהזמן.
חשבתי על החיים שלי, ועל החיים של אלו שנמצאים בחיים שלי.
חשבתי גם על העבר שלי ועל העתיד.
חשבתי על מה שהיה טוב ועל מה שרע עכשיו.
חשבתי על האנשים שאכפת להם ממני, באמת אכפת, לא כאלו שמעמידים פנים שאכפת להם כי גם כאלו שיש הרבה.
ואז חשבתי גם על אלו שמעמידים פנים.
הבנתי שגם אני מעמידה פנים שאני אוהבת אותם, וצחקתי לעצמי על האירוניה. שוכבת במיטה בחושך במשך מרבית שעות היום ומה שנשאר לי זה לחשוב על מי שלא אכפת לי ממנו והוא בחיי.
חשבתי על תחושת הייאוש ששרה בי בימים האחרונים וצחקתי שוב כשהבנתי שהיא איתי כבר זמן ארוך.
ייאוש מחיי היומיום שלי, מהשגרה שנמאסה, מהעומס שיש בה.
חשבתי על זה במשך הרבה זמן, ואולי עדיין לא הגיע הזמן שלי להתמודד איתה.
אולי זה בסדר לשכב שעות ארוכות בחושך ולחשוב על החשוב ועל הסתמי.
אבל הגיע הזמן להודות לעצמי שמשהו לא בסדר. צחקתי שוב. תמיד מגיעה לנקודת ההדחקה.
חשבתי, ואמשיך לחשוב.