חשבתי שאנחנו במקום אחר

אני לא יודעת איך זה קרה. הכל היה כל כך מוגן עד לפני שנייה. חשבתי שעברתי את התקופה הקשה כבר, חשבתי שהשלמתי עם עצמי, התחלתי לחייך. לחייך, משהו שלא עשיתי כל כך הרבה זמן.
ואז בלי הודעה מוקדם נשמטה הקרקע מתחת לרגליי. זה קרה בשנייה, עוד בלי שהספקתי להסתכל למטה, לראות עד כמה חזק תהייה הפגיעה בתחתית.
וזה כאב, וזה כואב. אני יושבת על המיטה עכשיו מתחת לשמיכה ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. הלב שלי דופק יותר מדי מהר ומרעיד את כל החלל מסביבי, שכל מה שאני רוצה לעשות הוא לעקור אותו כבר כי הוא לא נרגע.
היה לי אדם אחד בעולם לסמוך עליו. אחד. וכשאזרתי אומץ וסיפרתי לו שאני כותבת, הייתי כל כך שלווה עם עצמי, והוא היה כל כך תומך ומבין ומעריך. אף אחד לא ידע לפניו שאני כותבת. אף אחד. ההורים שלי לא ידעו, אבל הוא ידע.
והנה היום, דיברנו כרגיל, כמו בכל יום. אבל בשנייה אחת, באמצע שיחה רגילה, הוא אמר שהוא קרא הכל. שהוא קרא את כל מה שכתבתי. הכל.
וזה הרגע הכואב, הרגע של הנפילה. לא הספקתי לרדת לעומק הדברים וכבר הכל נסדר, רסיסים עפו לכל עבר. הרגשתי את כל מה שלקח לי שנה לבנות, נהרס. כבר שנה שאני כותבת את החיים שלי, דברים שאף אחד לא יודע. והוא בשנייה אחת בא וקורא את החיים שלי כאילו הייתי ספר.
זה לא עובד ככה. אני בן אדם. אני רק בן אדם. גם לי יש סודות ולבטים וקשיים. גם לי יש עולם נסתר, עולם אחר, עולם של כתיבה. ושני העולמות לעולם לא צריכים להתחבר.
ברגע של שפיות חשבתי על מה יהיה עכשיו, אחרי שהוא יודע. אני לא אוכל להעלות עוד סיפורים, פן הוא יקרא. אני צריכה למחוק את האישיות שלי מהעולם, כי הוא בחר לנפץ אותה.
הרגשתי כאילו אני צריכה לבחור בלהרוג את עצמי.
העולם של הכתיבה עבורי יותר חשוב מהעולם האמתי. עולם הכתיבה הוא הגרסה האמתית של העולם האמתי, הגרסה של ההסתכלות על העולם שאף אחד לא רואה. והיא נופצה ברגע אחד.
לא יודעת מה לעשות. הדמעות מרטיבות את המקלדת. הדמעות מטביעות אותי.
חשבתי שאנחנו במקום אחר, הוא ואני.
טעיתי.