חסר כל תחושה אל מול משקל האושר

אני עומד שם חסר כל תחושה,מרכז את השריר הפעיל במוח כדי להבין את מה שעומד אל מולי
אין צליל גם לא השקט,הכל חלול הכל נעמד מלחת, הכל עומד להתפוצץ.
חלון נפתח לכיוון תהום אין סופית ,ציפורים חגות בדיוק בקו הישר בתנועה מעגלית.
השמש מסמנת את קיומה המדויק בזוויות צל שאין להן דופי השמש מדויקת מעל המידה המדויקת עד כדי שכך הכל התבהר.
תחושה עזה פוקדת את מוחי כאילו מעולם לא נגלתה אלי הבינה שמחלקת מתנות קטנות של הבנה ועוזבת בלי להסביר,
אני מתרגל דמות ציור ילד קטן מערכון מתמשך טרגדיה גאווה בידור ובדידות עמוקה.
רבדים איו סופיים של עומק מתפצחים בתמימות בתולית,כאילו הזמן נתן את דברו ופסק זמנים מיועדים להתרחשות התשובה.
האם אני זוכר את כל מה שאני יודע?
האם האלוהים שאני מדמיין נכון רק לי?
מה מקור התמימות?
לאן החברה נעה?
האם חיינו הם סרט יחיד של במאי תסריטאי ושחקן אחד?ונצפא?אני נצפא?אתם נצפים?אני?מי אני,מה אני?תשובה?שאלה?
הרי עצם זה שאני כותב ומפשט לצורות מוסכמות בדיו את מלוא התוכן שבמגירותיי, אתם קוראים ,מבינים ומחברים צורה חדשה של ראייה,צורה חדשה של חיים.
גוף שמעביר זמנו בעולם שאין בו זמן,אנדרלמוסיה שמקיימת סדר מופתי.
ומכאן נפתח חלון הדמיון שכאשר מתנגש במציאות המוכרת מתפתחת ההגשמה, שרובנו נותנים בה את משקל האושר.